רועי רוקח, שמתאם את יבוא התרופות במשרד הבריאות, לא נשמע כמו מישהו שמנסה למכור לכם סיפור. באמצע יוני 2026, בכנס המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות בתל אביב, הוא הציג נתון שאמור היה להטריד כל מי שמתעניין בבריאות הציבור בישראל: כמות תרופות הקשב שנכנסת לארץ כמעט הוכפלה תוך חמש שנים בלבד. ואז, בלי הרבה דרמה, הוא הודה במה שרגולטורים כמעט אף פעם לא אומרים בקול: אף אחד במשרד לא יודע בוודאות אם מדובר בעוד אנשים שמאובחנים, במטופלים קיימים שמקבלים מינונים גבוהים יותר, או בשילוב של שניהם.
זו לא סתם תנודה סטטיסטית. זו תמונה של מערכת בריאות שרצה מהר יותר משהיא מבינה את עצמה.
כמה באמת גדלה צריכת תרופות הקשב בישראל?
הנתון המרכזי, שהוצג במסגרת מחקר של משרד הבריאות ודווח בוואלה בריאות וב"ישראל כרוניקל" ביוני 2026, הוא חד וברור: צריכת תרופות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז בישראל עלתה ב-98% בין 2020 ל-2025 – כמעט הכפלה מלאה תוך חצי עשור בלבד. אבל המספר המעניין באמת לא נמצא בכותרת – הוא בפירוט. ב-2020 היוו תרופות מבוססות מתילפנידאט, כלומר ריטלין וקונצרטה הוותיקות, כ-75% משוק תרופות הקשב בישראל. עד 2025 הנתח שלהן צנח לכ-33% בלבד, בעוד תרופות מקבוצת האמפטמינים – האטנט (המקבילה הישראלית לאדרל האמריקאית), פוקלין ו-וויואנס – השתלטו על כ-56% מהשוק. אטנט לבדה זינקה ב-675% תוך חמש שנים, פוקלין ב-569% ו-וויואנס ב-181%.
במילים אחרות: זה לא רק שיש יותר מרשמים. השוק כולו התהפך על פניו, ממשפחת תרופות ישנה וזולה יחסית למשפחה חדשה, חזקה ויקרה יותר – ואיש לא הסביר לציבור למה.
התמונה הזו חוזרת גם במקורות עצמאיים אחרים. שלוש קופות החולים הגדולות – כללית, מכבי ולאומית – דיווחו באופן עצמאי לגמרי (כל אחת לפי הנתונים הפנימיים שלה) על עלייה של כ-60%-62% במרשמי תרופות קשב בין 2020 ל-2024, כמעט בכל קבוצות הגיל, כולל בני 25 ומעלה. במכבי, 10.3% מהמבוטחים בגילי 15-24 רכשו תרופת קשב ב-2024, עלייה של 17% לעומת 2019. בלאומית התמונה מורכבת יותר: קפיצה של 130% בגילי 6-15, אך דווקא ירידה של 45% בקרב בני 16-25 – תזכורת לכך שהנתונים בין הקופות לא תמיד מתיישרים בקלות, וכל קופה בוחרת אחרת אילו נתונים לפרסם.
שני מקורות הנתונים העצמאיים – משרד הבריאות והקופות – מצביעים על אותה תקופה כנקודת ההאצה החדה ביותר: 2023-2024, שנות המלחמה. וזה מוביל לשאלה הבאה.
מה מסביר את הקפיצה: קורונה, מלחמה ומודעות
ד"ר ג'ורדן לוינסקי, פסיכיאטר ראשי במחוז הקהילתי של כללית, מסביר את התמונה הרחבה: מאז פרוץ הקורונה נרשמת עלייה עולמית במספר האבחונים ובפניות לשירותי בריאות הנפש, כתוצאה מהסגרים, הלמידה מרחוק והמצוקה הנפשית שהם הותירו אחריהם. בישראל נוסף לכך מרכיב ייחודי: הטראומה הלאומית שבאה בעקבות ה-7 באוקטובר 2023, שהשפיעה על מבוגרים וילדים כאחד.
הממצא המפתיע ביותר בהקשר הזה מגיע דווקא ממחקר אקדמי ולא ממשרד ממשלתי. ד"ר ניצן שהר מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בדק קבוצה של צעירים בגילי 20-30 שלא נפגעו ישירות באירועי המלחמה ולא אובחנו קודם לכן עם הפרעת קשב. תוך כחודש מפרוץ המלחמה, כ-85% מהם חצו את הסף הקליני לתסמיני קשב והיפראקטיביות. ולמרבה ההפתעה, דווקא אנשים שכבר אובחנו עם ADHD לפני המלחמה תפקדו טוב יותר ביחס לעצמם בתקופת המשבר, בהשוואה לאנשים שגילו את התסמינים רק אז.
המשמעות: לפחות חלק מהעלייה החדה בפניות אינה "אופנה" או תוצר של רשתות חברתיות, אלא תגובה פיזיולוגית ממשית של המוח למצב חירום ממושך שקשה להתעלם ממנו כשמנסים להבין את הקפיצה הישראלית הייחודית, שחדה יותר מהמגמה העולמית המקבילה. תוך כחודש מתחילת מלחמת חרבות ברזל, כ-85% מקבוצת צעירים ישראלים ללא היסטוריה של הפרעת קשב חצו את הסף הקליני לתסמיני קשב וריכוז.
למה כל כך הרבה נשים מתגלות רק בבגרות?
אם יש דפוס אחד שחוזר על עצמו בכל המחקרים – האמריקאיים, הבריטיים והישראליים כאחד – הוא הזה: נשים מאובחנות עם הפרעת קשב מאוחר משמעותית יותר מגברים, לא כי הן סובלות ממנה פחות, אלא כי כלי האבחון ודפוסי ההפניה מהגננת והמורה נבנו סביב הביטוי ה"קלאסי" וההיפראקטיבי, שנפוץ יותר אצל בנים.
ד"ר אמילי אלפנט, נוירולוגית ומנהלת מרפאת הקשב במרכז הרפואי מאיר (כללית), מצביעה על פער דרמטי: בנים מאובחנים בבתי הספר בישראל בקצב של פי 4 עד 5 מבנות, למרות שהמחקר מצביע על שכיחות דומה בין המינים. יותר מזה – כ-14% מהבנות מטופלות תחילה, ובטעות, בתרופות נגד דיכאון עוד לפני שמגיעים לאבחון קשב נכון, לעומת כ-5% בלבד מהבנים. בפועל, נשים רבות מגיעות לאבחון רק בשירות הצבאי או בלימודים האקדמיים – שני המסננים החברתיים הבלתי-רשמיים הכי אכזריים שיש בישראל לבדיקת תפקוד ניהולי, שנים אחרי שחבריהן הגברים כבר טופלו.
נתוני ה-CDC האמריקאי, שמצטטים גם רופאים ישראלים, מציגים פער דומה בין המינים. 61% מהנשים המאובחנות עם הפרעת קשב מקבלות את האבחנה רק כמבוגרות, לעומת 40% בלבד מהגברים. התוצאה, לפי ד"ר אלפנט, היא לא רק "החמצה" תיאורטית – קשב לא מטופל אצל נשים מבוגרות קשור לשיעורים גבוהים יותר של התנהגות מינית מסוכנת, הריונות לא מתוכננים, פגיעה מינית וניצול ביחסים והתמכרויות. זה לא סיפור פוקוס וארגון – זו סוגיית בריאות ציבור ממש.
כמה עולה לגלות שיש לך הפרעת קשב בישראל?
כאן נכנסת אסימטריה מבנית שמעצבת את כל הסיפור: קופות החולים בישראל מחויבות לממן במלואו אבחון קשב רק לילדים ובני נוער עד גיל 18. למבוגר שחושד שיש לו ADHD, האפשרויות מצטמצמות לשני מסלולים – השתתפות עצמית דרך ביטוח משלים, בטווח של כ-220-700 שקל בהתאם לרובד הביטוח (ואפילו 20-50 שקל בתוכניות המשלימות הפרימיום), או אבחון פרטי מלא שעולה, לפי גורמים בתחום, אלפי שקלים.
זה קורה על רקע משבר כוח אדם רחב הרבה יותר במערכת בריאות הנפש הישראלית: לפי דיווחי כאן חדשות, קיים מחסור של כ-1,000 פסיכיאטרים ו-2,000 מטפלים נוספים ברחבי הארץ. ייעוץ פסיכיאטרי פרטי עלול לעלות 5,000-6,000 שקל, הערכה פסיכולוגית פרטית כ-3,500 שקל, ובחלק מהאזורים התור לפסיכיאטר הציבורי חוצה שנה שלמה. (הנושא הרחב הזה – וכיצד הוא משפיע גם על טיפול נפשי כללי ולא רק על אבחון קשב – נסקר בהרחבה בכתבה שלנו על נגישות הטיפול הנפשי בישראל.)
הלחץ הזה יוצר דינמיקה שגם חוקרים בבריטניה מזהים אצלם: כשהמסלול הציבורי איטי ויקר, אנשים נדחפים למסלול הפרטי המהיר – וזה בדיוק המקום שבו איכות האבחון עלולה להיפגע. פרופ' טמסין פורד מאוניברסיטת קיימברידג' מנסחת זאת בחדות: אבחון יתר אינו הבעיה האמיתית, אלא אבחון שגוי – כי אנשים נדחפים למגזר הפרטי בגלל תורים ארוכים, ואבחונים שמוחמצים עדיין נפוצים מדי.
האם באמת "מאבחנים יותר מדי" מבוגרים?
זו השאלה שמסעירה את השיח הציבורי, ותשובתה מורכבת יותר משני הצדדים המתלהמים ברשת מוכנים להודות.
מצד אחד, מחקר שפורסם במרץ 2026 בכתב העת "British Journal of Psychiatry" בידי חוקרים מקיימברידג', סאות'המפטון ונוטינגהאם (בהובלת פרופ' סמואל קורטזה) בדק את שכיחות ה-ADHD המוערכת בעולם – כ-5% בילדים וכ-3% במבוגרים – מול שיעורי האבחון בפועל בבריטניה, ומצא שאין שום ראיה מוצקה לאבחון יתר ברמת האוכלוסייה. להפך: המערכת שם מאבחנת ומטפלת פחות מדי, כאשר 27% מהילדים והצעירים המאובחנים המתינו שנה עד שנתיים לאבחון, ו-14% נוספים המתינו שנתיים עד שלוש. "יש להפנות את תשומת הלב לא לעלייה או ירידה בשיעורי האבחון, אלא למידה שבה אנשים עם ADHD מאובחנים ומטופלים כראוי", אומר קורטזה, ומוסיף שהעלות של הפרעת קשב לא מטופלת מוזנחת מדי – אי-מתן טיפול הוא, לדבריו, סוגיה אתית של ממש.
מצד שני, סקירה נפרדת ומדוקדקת של 292 ניסויים קליניים בנושא ADHD, שנערכה בידי חוקרים מקופנהגן וסאו פאולו ופורסמה ב"European Psychiatry", מצאה שבכמחצית מהניסויים כלל לא בוצעה הערכה אבחונית מקיפה כדי לוודא שהמשתתפים אכן סובלים מהפרעת קשב לפני שנכנסו למחקר – וב-61% מהניסויים לא היה ברור בכלל מי, אם בכלל איש מקצוע מוסמך, ביצע את האבחון. ישראל היום כינתה את הממצא הזה, בכותרת מיולי 2025, "האם מיליונים אובחנו בטעות?"
שני הממצאים לא באמת סותרים זה את זה – הם עוסקים בשתי רמות שונות של אותה בעיה. קורטזה ועמיתיו מדברים על רמת האוכלוסייה: יותר מדי אנשים בכלל לא מטופלים. חוקרי קופנהגן וסאו פאולו מדברים על רמת התהליך: גם כשמאבחנים, האבחון לא תמיד קפדני מספיק. אפשר, ואולי אפילו סביר, שתת-אבחון ברמה הלאומית ואבחון רשלני בנקודת המגע האישית מתקיימים זה לצד זה – וזו בדיוק הפרדוקס שהופך את הסיפור הזה למורכב מסיסמה חד-משמעית בכל כיוון.
שכבה נוספת בפרדוקס הזה מגיעה מהרשתות החברתיות. מחקר שפורסם ב-2025 בכתב העת PLOS ONE ובחן את 100 סרטוני הטיקטוק הפופולריים ביותר תחת התג "#ADHD", שצברו יחד יותר מ-495 מיליון צפיות, מצא שרק 48.7% מהטענות על תסמינים היו מדויקות מבחינה קלינית, ורק 4.1% הציגו ניואנס כלשהו (כלומר, הבהירו שהתסמין לא בהכרח מעיד על ADHD אצל כל אחד). סקר מקביל בקרב 843 סטודנטים קנדיים מצא שהקבוצה הגדולה ביותר – 421 מתוכם – הגדירה את עצמה כבעלת ADHD בלי אבחון פורמלי כלל, וזו בדיוק הקבוצה שדירגה את הסרטונים הכי לא מדויקים גבוה יותר משדירגו אותם פסיכולוגים מוסמכים. (על ההשפעה הרחבה יותר של מסכים ורשתות חברתיות על תשומת הלב, ראו גם את הכתבה שלנו על זמן מסך ובריאות נפשית.) בסקרים כלליים באוכלוסייה, כרבע מהמבוגרים חושדים שיש להם הפרעת קשב לא מאובחנת – פי ארבעה בערך מהשכיחות המוערכת בפועל, שעומדת על כ-6%-7%.
מבט קדימה: המחיר של לא לדעת
מעבר לוויכוח האקדמי, יש כאן שאלה כלכלית פשוטה יותר משנדמה. מחקר ישראלי מקיף של פרופ' אשר אורנוי מהאוניברסיטה העברית-הדסה ופרופ' אביה שפיבק מאוניברסיטת בן גוריון, שפורסם ב-Health Economics Review, אמד את העלות הכוללת לאורך החיים של הפרעת קשב שלא טופלה – כולל פגיעה בהישגים לימודיים, תאונות דרכים, מעורבות פלילית והתמכרויות – בכ-290 אלף דולר לאדם. עלות הטיפול המלא לאורך החיים, לעומת זאת, נאמדת בכ-41 אלף דולר בלבד. לפי החישוב הכלכלי, כל דולר שמושקע בטיפול בהפרעת קשב חוסך למדינה כשבעה דולרים בעלויות עתידיות. זו לא רק סטטיסטיקה – זו טענה שהופכת את השאלה "האם כדאי למבוגר לברר אם יש לו ADHD" משאלה אישית לשאלת מדיניות לאומית.
הפרדוקס האמיתי של הסיפור הזה הוא שגם משרד הבריאות עצמו, מול הנתונים שהוא אסף, מודה שהוא לא יודע להסביר אותם עד הסוף. אולי זה בדיוק הרגע הנכון להפסיק לשאול אם "מאבחנים יותר מדי", ולהתחיל לשאול למה בכלל לוקח למערכת הבריאות הישראלית עשרות שנים להבחין בין ילד עם קשיי קשב לבין מבוגרת שנאלצה לחיות עשרים שנה בלי לדעת שהראש שלה עובד אחרת.
שאלות ותשובות
האם העלייה בישראל חריגה בהשוואה לעולם? בעיקרה לא – מדובר במגמה עולמית מתועדת: בארה"ב נרשמה עלייה של 43% באבחוני ADHD אצל מבוגרים תוך עשור אחד, ובבריטניה דיווח ארגון ADHD Foundation על עלייה של 400% במספר המבוגרים שפונים לאבחון מאז 2020. מה שכן ייחודי לישראל הוא הקצב החד במיוחד סביב שנות המלחמה, ותפקידה של הטראומה הלאומית כמאיץ נוסף מעל למגמה הבסיסית.
מדוע קופות החולים לא מממנות אבחון מלא למבוגרים? המדיניות הרשמית ממקדת מימון מובטח באבחון וטיפול לילדים ובני נוער עד גיל 18. מבוגרים יכולים לעבור אבחון "בכל גיל", אך ללא אותה הבטחת מימון – כך שהעלות בפועל תלויה ברובד הביטוח המשלים של המטופל, ונעה בין עשרות שקלים בתוכניות פרימיום לאלפי שקלים באבחון פרטי מלא.
האם אפשר "לגלות" שיש לך ADHD דרך סרטון טיקטוק? לא באופן אמין. מחקר ביקורתי מצא שפחות ממחצית מהטענות התוכניות בסרטוני הטיקטוק הפופולריים ביותר בנושא היו מדויקות מבחינה קלינית. תסמינים כמו קושי לסיים ספר או "איבוד חוט המחשבה" בשיחה יכולים להעיד על הפרעת קשב, אך גם על עומס, חרדה או שינה לקויה – ואבחון אמין דורש הערכה מקצועית מובנית, לא רשימת סימנים מרשת חברתית.
האם המלחמה באמת יכולה "לגרום" לתסמיני קשב אצל אנשים שלא סבלו מהם קודם? מחקר של אוניברסיטת תל אביב מצביע על כך שכן, לפחות באופן זמני: כמעט 85% מקבוצת צעירים ללא היסטוריה של הפרעת קשב חצו סף קליני לתסמיני קשב והיפראקטיביות תוך כחודש מפרוץ המלחמה. זה לא הופך אותם בהכרח לבעלי ADHD כרוני, אך מדגים כיצד מצוקה לאומית ממושכת פוגעת בתפקוד הקוגניטיבי גם אצל מי שמעולם לא אובחן.
מקורות
- משרד הבריאות – מחקר צריכת תרופות קשב, הוצג בכנס המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות, יוני 2026; דווח בוואלה בריאות ובישראל כרוניקל.
- ישראל היום – "לא רק בגלל המלחמה: עלייה דרמטית בשימוש בתרופות קשב וריכוז", 2 בספטמבר 2025.
- ישראל היום – "האם מיליונים אובחנו בטעות? מחקר חדש חושף כשלים באבחון ADHD", 9 ביולי 2025.
- Ynet – "להתמודד עם ADHD בגיל מבוגר: חשש להתמכרויות ולפעילות מינית מסוכנת", ראיון עם ד"ר אמילי אלפנט.
- Ynet – "מחקר ענק: עלייה במקרי הפרעות קשב וריכוז במבוגרים בעשור האחרון", על מחקר ב-JAMA Network Open.
- מכון (Mako) – דיווח על מחקר ד"ר ניצן שהר, אוניברסיטת תל אביב, על תסמיני קשב בעקבות המלחמה, 16 ביוני 2024.
- כאן חדשות – "מערכת בריאות הנפש במשבר חסר תקדים: מחסור של 1,000 פסיכיאטרים ו-2,000 מטפלים".
- University of Cambridge – "No evidence ADHD is being over-diagnosed, say experts", 6 במרץ 2026, על מחקר Cortese, Ford & Hollis ב-British Journal of Psychiatry.
- AJMC – "Overdiagnosis of Adult ADHD Is Exacerbating the Stimulant Shortage", על סקירת 292 ניסויים קליניים ב-European Psychiatry.
- Karasavva et al. – "A double-edged hashtag: Evaluation of #ADHD-related TikTok content", PLOS ONE, 2025.
- CDC – "Data on ADHD in Adults", MMWR כרך 73, גיליון 40, אוקטובר 2024.
- Ornoy, A. & Spivak, A. – "Cost effectiveness of optimal treatment of ADHD in Israel", Health Economics Review, 9 ביולי 2019.
- UnHerd – "TikTok is fuelling ADHD diagnosis boom", 20 במרץ 2025, ריאיון עם ד"ר טוני לויד, מנכ"ל ADHD Foundation.