ב-1993 עשתה ישראל משהו שרוב העולם המערבי עוד לא העז לעשות: היא חייבה בחוק את החברות שבבעלותה – מקורות, נמלי ישראל, התעשייה האווירית ועוד עשרות אחרות – למנות נשים לדירקטוריונים שלהן, עד שיושג "ייצוג הולם" לשני המינים. זו לא הייתה קריאה לרצון טוב. שנה אחר כך, ב-1994, פסל בג"ץ את כל המינויים שנעשו לדירקטוריון רשות הנמלים והרכבות ולדירקטוריון בתי הזיקוק לנפט, רק משום שמועמדותה של אישה לא נשקלה בהם כלל. תוך חמש שנים בלבד שיעור הנשים בדירקטוריוני החברות הממשלתיות זינק מכ-7% לכ-40%.
שלושים ושתיים שנה אחר כך, החוק עדיין על הספר. אבל התוצאה התהפכה: לפי מדד המגדר 2025 של מכון ון ליר בירושלים, שיעור הנשים בדירקטוריוני החברות הממשלתיות בישראל צנח מ-47% ב-2015 לכ-36% בלבד ב-2025 – וכשליש מהחברות הממשלתיות הגיעו ל-2025 בלי אף אישה אחת במקומות שהמדינה עצמה ממנה. באותן שנים ממש, במדד ת"א 125 – בלי שום מכסה, בלי שום חוק שמחייב זאת – שיעור הנשים בדירקטוריון דווקא טיפס, מ-24% ב-2020 ל-29% ב-2024. המדינה שכפתה על עצמה את הכלל המחמיר ביותר בשוק היא זו שמפירה אותו יותר מכולם.
1993: ישראל חוקקה מכסת מגדר מהמחמירות בעולם – על עצמה
הסעיף שעשה את זה הוא סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, שנוסף בתיקון משנת 1993: הרכב הדירקטוריון של חברה ממשלתית צריך לתת "ביטוי הולם" לשני המינים, וכל עוד זה לא מושג, השרים הממנים חייבים למנות דירקטורים מהמין שאינו מיוצג כראוי "ככל שניתן בנסיבות הענין". זו לא הייתה הצהרת כוונות: כשעתרה שדולת הנשים בישראל לבג"ץ נגד שני מינויים כאלה – לדירקטוריון רשות הנמלים והרכבות ולדירקטוריון בתי הזיקוק לנפט – פסק בית המשפט העליון ברוב דעות (השופטים אליהו מצא ויצחק זמיר, מול דעת המיעוט של השופט יעקב קדמי) לפסול את המינויים כולם, בקובעו שהאפשרות למנות אישה "לא נשקלה כלל". הרוב קבע גם עיקרון שממשיך ללוות את הנושא עד היום: הנטל להוכיח שלא נמצאה מועמדת מתאימה מוטל על השר הממנה, לא על העותרות.
האפקט היה כמעט מיידי: לפי מחקריה של הסוציולוגית פרופ' דפנה יזרעאלי מאוניברסיטת בר-אילן, שיעור הנשים בדירקטוריוני החברות הממשלתיות טיפס מכ-7% ב-1993 לכ-40% כבר ב-1998. מכסה עם שיניים אמיתיות – סמכות פסילה שיפוטית, לא רק המלצה – עבדה, ומהר.
0 מתוך 70: מה קורה כשהמדינה שוכחת את החוק שלה
ואז, בלי שהחוק עצמו השתנה, המגמה התהפכה. מדד המגדר 2025 של מכון ון ליר מעמיד את הנתון העדכני על 36% נשים בדירקטוריוני החברות הממשלתיות – ירידה של 11 נקודות אחוז מהשיא של 47% ב-2015 – וכשליש מהחברות הממשלתיות הגיעו לאותה שנה בלי אף אישה אחת בקרב הנציגים שהמדינה עצמה ממנה לדירקטוריון שלהן.
הנתון הקיצוני ביותר מגיע מדוח נפרד של כלכליסט ממרץ 2025: מתוך 70 החברות שבבעלות מלאה של המדינה, באף אחת לא כיהנה יו"רית – וזאת דווקא בזמן שנשים החזיקו בכ-40% מהמושבים המאוישים באותם דירקטוריונים, מדידה צרה בהרבה מנתון ה-36% של ון ליר, שסופר את כלל מושבי הדירקטוריון במעגל הרחב של החברות הממשלתיות ולא רק את המאוישים ב-70 חברות הבעלות המלאה. במילים אחרות: נשים כן נמצאות בחדר, אבל לא בראש השולחן. הכתבה מתארת את זה כ"שערורייה של ממש" ומצביעה על שבע חברות מרכזיות – בהן מקורות, התעשייה האווירית, נגה מנהלת מערכת החשמל, נתיבי איילון, רשות הספנות והנמלים, נת"ע ותש"ע תשתיות אנרגיה – שבתקופת הדוח לא היה להן יו"ר בכלל, גבר או אישה, עדות לכשל רחב יותר בממשל התאגידי הממשלתי שחורג מסוגיית המגדר לבדה.
בינתיים, בשוק החופשי, בלי שום מכסה
בעולם הפרטי הכללים הפוכים לגמרי. חוק החברות הישראלי, התשנ"ט-1999, קבע רק כלל "מוצא אחרון" חלש בהרבה: אם כל חברי הדירקטוריון מאותו מין בעת מינוי דירקטור חיצוני, הדירקטור החדש חייב להיות מהמין השני – לא מכסה, רק בלם אחרון. רשות ניירות ערך, בראשות היו"ר ענת גואטה, אף הציעה בנובמבר 2022 כלל של גילוי נאות בלבד: חברות ציבוריות יידרשו לפרסם את שיעור הנשים בדירקטוריון ואת מדיניות הגיוון שלהן, בלי שום יעד מספרי מחייב.
ובכל זאת, בלי מכסה ובלי סמכות פסילה, הכיוון בשוק הפרטי הוא דווקא לחיוב: בדירקטוריוני מדד ת"א 125 עלה שיעור הנשים מ-24% ב-2020 ל-29% ב-2024. מחוץ למדד המוביל, על פני כלל החברות הציבוריות בישראל, המגמה זהה – ונקודת הפתיחה, במקרה, זהה אף היא: מאותם 24% ב-2020 טיפס חלקן של נשים מכלל הדירקטורים ל-27% ב-2024. מתחת לנתון הזה מסתתרת מגמה חזקה עוד יותר: ב-2024 היוו נשים כבר 35% ממינויי הדירקטורים החדשים, אף שרק ב-25% מהחברות הציבוריות עבר שיעור הנשים בדירקטוריון את רף 35% הנחשב ליעד ראוי. דוגמה אחת ממחישה את הכיוון: באפריל 2024 מונתה נעמי שפירר בלפר, מנהלת מרכז הראל לחקר שוק ההון באוניברסיטת תל אביב, לדירקטוריון ישראכרט – מינוי שהעלה את שיעור הנשים בדירקטוריון החברה ל-40%.
הפער בין הצמרת לשורה השנייה נשאר עמוק: רק ארבע נשים מכהנות כמנכ"ליות חברות במדד ת"א 125 – פחות מ-3.5% מהמנכ"לים – ומתוך 86 מינויי מנכ"ל חדשים ב-2024, רק שישה (7%) היו של נשים. אף אישה לא מונתה ב-2024 לתפקיד נשיאה או סגנית יו"ר, ורק 12% ממינויי יו"ר חדשים באותה שנה היו נשים.
בג"ץ פוסק שוב – והמינויים ממשיכים כרגיל
בפברואר 2025 חזר הנושא לבג"ץ, הפעם בזירה סמוכה: עתירה של שדולת הנשים בישראל, נעמ"ת ופורום דבורה נגד ממשלת ישראל, בעניין מינויי מנכ"לים ובעלי תפקידים בכירים אחרים הפטורים ממכרז. בפסק דין תקדימי שכתב השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים חאלד כבוב ודפנה ברק-ארז, קבע בית המשפט פה אחד שחובת הייצוג ההולם חלה גם על מינויים כאלה, ושהממשלה לא עמדה בה. בית המשפט הורה לממשלה לגבש תוך חצי שנה נהלים מחייבים ליישום החובה, והשופטת ברק-ארז אף הצביעה על כלים אפשריים ליישום – בהם דרישה שגופי המינוי יראיינו מספר דומה של מועמדים ומועמדות. אלא שלפי ניתוח שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, גם בחודשים שאחרי הפסיקה כל מינויי המנכ"לים החדשים – שבעה במספר – היו של גברים.
הכשל הזה אינו מוגבל לזירה המשפטית. חודשים לפני הפסיקה, ביולי 2024, נפלה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק פרטית שביקשה לחייב ייצוג שווה ממש לנשים בדירקטוריוני חברות ציבוריות – לא רק גילוי נאות – ביחס של 49 מתנגדים מול 41 תומכים. בין המתנגדים הייתה גם השרה לשוויון חברתי ולקידום מעמד האישה עצמה, מאי גולן, ושר המשפטים יריב לוין אמר בדיון שחובה כזו אינה קיימת גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות – בעוד שסעיף 18א מחייב אותן, כבר משנות ה-90, בביטוי הולם לשני המינים, גם אם לא בייצוג שווה ממש. יו"ר נעמ"ת חגית פאר תיארה את ההצבעה כביטוי לכך שהקואליציה לא רואה בייצוג נשים עניין מובן מאליו.
האם זה בכלל משנה לתוצאה העסקית?
כאן כדאי לעצור ולשאול שאלה ישרה: האם כל זה בכלל משנה למאזן? דוח מכון המחקר של קרדיט סוויס משנת 2012, שבחן כ-2,400 חברות גדולות ברחבי העולם, מצא שחברות עם לפחות אישה אחת בדירקטוריון הניבו תשואה גבוהה ב-26% על פני שש שנים לעומת חברות עם דירקטוריון גברי בלבד, עם תשואה על ההון הממוצעת של 16% מול 12%. מקינזי, בדוח "Diversity Wins" מ-2020, מצאה שחברות ברבעון העליון מבחינת גיוון מגדרי בהנהלה היו בסבירות גבוהה ב-25% לרווחיות מעל הממוצע ביחס לרבעון התחתון.
אבל יש כאן גם צד שני, שכדאי להכיר לפני שמאמצים את המסקנה בקלות. מטא-אנליזה רחבה של החוקרים פוסט וביירון, שסקרה 140 מחקרים על יותר מ-90 אלף חברות, מצאה שגיוון מגדרי בדירקטוריון מסביר רק כ-0.2% משונות הביצועים העסקיים – כמעט כלום. מטא-אנליזה נפרדת של פלצר ועמיתיו מצאה מתאם של 0.01 בלבד בין נשים בדירקטוריון לביצועים פיננסיים, שאינו מובהק סטטיסטית. פרופ' קתרין קליין מבית הספר וורטון, שסקרה את שני קווי המחקר, ניסחה את זה בבהירות: "גם אם מטא-אנליזות היו מגלות קשר חזק יותר בין גיוון מגדרי בדירקטוריון לביצועי החברה, לא היינו יכולים להסיק מכך שהגיוון המגדרי גורם לביצועים הטובים". המסקנה הישרה: הנתונים העסקיים "לטובת" גיוון מגדרי, שמגיעים בעיקר מדוחות של חברות ייעוץ ולא ממחקר אקדמי שעבר ביקורת עמיתים קפדנית, חלשים הרבה יותר משנדמה – והטיעון האמיתי בעד ייצוג הולם הוא טיעון של הגינות וחוק, לא הבטחה לרווח.
איפה ישראל עומדת מול אירופה?
בהשוואה בינלאומית, נשים מילאו באוקטובר 2025 כ-33.6% מכלל מושבי הדירקטוריון בחברות הגדולות הנסחרות באיחוד האירופי, ו-38.2% מהמושבים של דירקטורים שאינם מכהנים בתפקיד ניהולי – כך לפי הסקירה הסטטיסטית של המכון האירופי לשוויון מגדרי (EIGE). שני המספרים האלה יושבים בדיוק על התפר: הדירקטיבה האירופית לאיזון מגדרי בדירקטוריונים חייבה את החברות הגדולות להגיע, עד המועד האחרון שחלף ב-30 ביוני 2026, לאחד משני יעדים – 40% מהדירקטורים שאינם מכהנים בתפקיד ניהולי, או 33% מכלל הדירקטורים. איטליה עם כ-43.8% ב-2025 מכוח חוק "גולפו-מוסקה" וספרד עם 42.19% במדד המניות המוביל IBEX 35 הגיעו לשיעורים האלה בכוח חוק מחייב, ונורווגיה החליטה ב-2023 להרחיב מכסה של 40% לאלפי חברות נוספות, בהדרגה ועד 2028. בריטניה, לעומת זאת, הגיעה ל-42.7% במדד ה-FTSE 350 שלה בלי שום חוק, רק באמצעות יעדים וולונטריים ולחץ ציבורי מתמשך.
מדד ת"א 125 הישראלי, עם 29% נשים ב-2024, נמצא עדיין מתחת לממוצע האירופי ורחוק מאחורי המדינות שחוקקו מכסה – והוא הגיע לשם בלי שהחברות הציבוריות בישראל כפופות לשום מכסה מחייבת. אבל השורה התחתונה האמיתית של הסיפור היא הפוכה: החברות הממשלתיות בישראל, שכפופות מ-1993 לכלי המשפטי הכי חזק שקיים בנושא – מכסה עם סמכות פסילה שיפוטית – דווקא נסוגות. חוק טוב בלי אכיפה מתמשכת הוא בסופו של דבר רק הצהרת כוונות. ישראל למדה את זה על בשרה בדיוק במקום שהיה לה הכי הרבה מה להפסיד: לא בשוק שהיא מפקחת עליו, אלא בחברות שהיא עצמה הבעלים שלהן.
שאלות ותשובות
מה זו בדיוק "חובת ייצוג הולם" בחוק הישראלי, ועל מי היא חלה? זו חובה שנקבעה בסעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות עוד ב-1993: הרכב הדירקטוריון של חברה ממשלתית חייב לתת ביטוי הולם לשני המינים, והשרים הממנים חייבים לפעול למינוי בני המין הבלתי-מיוצג. זו חובה משפטית מחייבת, שבעטיה פסל בג"ץ מינויים בעבר – בשונה מהכלל החלש בהרבה שחל על חברות ציבוריות בשוק הפרטי, שם רק כלל "מוצא אחרון" מחייב מינוי דירקטור/ית מהמין השני.
למה יש פער כל כך גדול בין חברות ממשלתיות לחברות ציבוריות? זו בדיוק האירוניה שבסיפור: החברות הממשלתיות כפופות לחוק מחמיר יותר משנת 1993, אבל האכיפה בפועל נחלשה עם השנים והייצוג בהן ירד. החברות הציבוריות כפופות רק לכלל גילוי נאות חלש, בלי שום מכסה מחייבת, ובכל זאת הייצוג בהן דווקא עולה בהדרגה – כנראה בזכות לחץ משקיעים מוסדיים ותודעה ציבורית, לא בזכות חוק.
האם ייצוג נשים בדירקטוריון באמת משפר ביצועים עסקיים? זה שנוי במחלוקת אקדמית. דוחות של חברות ייעוץ כמו קרדיט סוויס ומקינזי מצאו קשר חיובי חזק, אבל מטא-אנליזות אקדמיות רחבות יותר – שבדקו מאות מחקרים על עשרות אלפי חברות – מצאו שהגיוון המגדרי מסביר רק חלק זעיר משונות הביצועים, ושהקשר, ככל שקיים, לא בהכרח סיבתי.
מה קרה בפועל בעקבות פסיקת בג"ץ מפברואר 2025? בית המשפט הורה לממשלה לגבש תוך חצי שנה נהלים מחייבים למינוי מנכ"לים ובעלי תפקידים בכירים הפטורים ממכרז, בהתאם לחובת הייצוג ההולם. אבל לפי ניתוח שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, גם בחודשים שלאחר הפסיקה כל מינויי המנכ"לים החדשים בממשלה היו של גברים.
מקורות
- כלכליסט – שרון דרורי-ויצ'לבסקי (עם דאנס 100), "יום האישה: השוויון נעצר בדלת הדירקטוריון וההנהלה", 8 במרץ 2026. קישור
- כלכליסט – שרון דרורי-ויצ'לבסקי, "ייצוג הנשים בתפקידים בכירים במגזר הציבורי נמצא בשפל", 6 במרץ 2025. קישור
- כלכליסט – איריס שטרק, רו"ח, "לא להאמין - בין 70 חברות ממשלתיות אין אפילו יו"רית אחת", 23 במרץ 2025. קישור
- כלכליסט – עירית אבישר, "עולם של גברים: גם ב-2024 הנשים מודרות מחברות ציבוריות", 25 בדצמבר 2024. קישור
- דה מרקר – ג'ניה וולינסקי, "רשות ניירות ערך: על חברות ציבוריות לבצע גילוי לגבי שיעור הנשים בדירקטוריון", 16 בנובמבר 2022. קישור
- דה מרקר – ירדן בן גל הירשהורן, "הסוף לממשלה בלי מנכ"ליות? בג"ץ קיבל עתירה והורה להבטיח ייצוג הולם לנשים", 24 בפברואר 2025. קישור
- כלכליסט – צבי זרחיה, "גם השרה לשוויון חברתי התנגדה: נדחתה הצעה לייצוג שווה לנשים בחברות ציבוריות", 3 ביולי 2024. קישור
- המכון הישראלי לדמוקרטיה – "ניתוח מגדרי של מנכ"לים במשרדי הממשלה, 2003-2025", 2 ביולי 2025. קישור
- Cardozo Law School, Versa – "Israel Women's Network v. Government of Israel" (בג"ץ 453/94, 454/94). קישור
- ויקיטקסט – חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, סעיף 18א. קישור
- אתר ICE – ניצן כהן, על מינוי נעמי שפירר בלפר לדירקטוריון ישראכרט, 14 באפריל 2024. קישור
- Knowledge at Wharton – פרופ' קתרין קליין, "Does Gender Diversity on Boards Really Boost Company Performance?", 18 במאי 2017. קישור
- מקינזי, "Diversity Wins: How Inclusion Matters", מאי 2020. קישור
- Credit Suisse Research Institute – "Gender Diversity and Corporate Performance", הודעה לעיתונות, 31 ביולי 2012. קישור
- Female Executive Search, "EU Women on Boards Directive: After the June 2026 Deadline", יולי 2026. קישור
- WorldatWork, "Norway to Mandate 40% Quota for Women on Company Boards", 23 ביוני 2023. קישור
- Izraeli D.N., "Gender Politics in Israel: The Case of Affirmative Action for Women Directors", Women's Studies International Forum, 2003. קישור
- European Institute for Gender Equality (EIGE) – "Gender balance in business and finance", סקירה סטטיסטית, Publications Office of the European Union, 28 במאי 2026 (נתוני אוקטובר 2025). קישור