בשבעה באפריל 2026 פרסמה נציבות האיחוד האירופי מספר יבש אחד שמעטים בישראל שמו לב אליו: 75.36 יורו לטונת פחמן דו-חמצני. זה המחיר הרשמי הראשון אי-פעם של תעודת CBAM – "מנגנון התאמת הגבול הפחמני" של האיחוד האירופי – והוא לא עוד סטטיסטיקה אירופית מופשטת. זה המחיר שכל יבואן אירופי שקונה פלדה, אלומיניום, מלט, דשנים או מימן מישראל צריך לשלם עבור הפחמן שנפלט בייצור שלהם, ומאז ה-1 בינואר 2026 המנגנון הזה כבר לא בשלב הרצה – הוא בתוקף מלא.
והנה הפרט שכמעט אף אחד לא מדבר עליו: אף שהמנגנון כבר פעיל, אין נכון לעכשיו שום ניתוח מפורסם שמפרק את החשיפה הישראלית ל-CBAM לפי ענף. מה שכן יודעים בוודאות הוא התמונה הגלובלית – וגם היא מפתיעה. ניתוח שפרסמה ד"ר גלית פלצור, כלכלנית המתמחה בניהול סיכוני אקלים, מראה שברמה העולמית ענף הפלדה לבדו מרכז כ-66% מכלל החשיפה הרגולטורית למנגנון – יותר מכל שאר הענפים המוסדרים גם יחד. בישראל, לעומת זאת, הדיון הציבורי כמעט תמיד מתמקד בענף אחר: תעשיית הדשנים, ובראשה חברת ICL ומכרות הדשנים בים המלח. יכול להיות שהתמונה הגלובלית חוזרת גם כאן – ויכול להיות שלא. איש עדיין לא בדק.
מה זה בעצם CBAM, ולמה זה קורה דווקא עכשיו
CBAM נועד לפתור בעיה כלכלית מדויקת: האיחוד האירופי מטיל על התעשייה שלו מחיר על פליטות פחמן דרך שוק הסחר בפליטות (EU ETS), אבל מפעל אירופי שמשלם על כל טונת CO2 שהוא פולט נמצא בעמדת נחיתות מול מתחרה מחוץ לאיחוד שלא משלם כלום על הפחמן שלו. הפתרון של בריסל: לגבות מחיר דומה גם על הפחמן ה"טמון" בתוך מוצרים מיובאים. המנגנון חל כרגע על שישה ענפים – ברזל ופלדה, אלומיניום, מלט, דשנים, מימן וחשמל – והוא נכנס לתוקף בשלבים: תקופת מעבר של דיווח בלבד החלה באוקטובר 2023, ומאז הראשון בינואר 2026 עברנו לשלב הקבוע, שבו יבואנים אירופיים חייבים לדווח על הפליטות הטמונות במוצר ולרכוש תעודות CBAM בהתאם.
יש כאן ניואנס טכני שחשוב להבין: מבחינה משפטית, מי שקונה את התעודה ומשלם עליה הוא היבואן האירופי, לא היצואן הישראלי. אבל התשלום הפורמלי לא נשאר שם: יבואן שמשלם יותר על הפלדה הישראלית פשוט יקנה פחות ממנה, או ידרוש הנחה שתפצה על העלות – כך שהעלות מתגלגלת אחורה, אל היצואן, בצורת לחץ על המחיר והתחרותיות.
כמה זה עולה בפועל: המסלול שכבר נקבע
מחיר תעודת CBAM אינו שרירותי – הוא צמוד למחיר הממוצע הרבעוני של מכסות הפליטה במסחר האירופי (EU ETS), ומ-2027 יעודכן על בסיס שבועי. המחיר הזה כבר עבר תנודתיות משמעותית: לפי נתוני הסוכנות האירופית לסביבה, המחיר השנתי הממוצע עמד על כ-25 יורו לטונה ב-2020, זינק לשיא של כ-83.6 יורו ב-2023, וירד לכ-64.8 יורו ב-2024. הרבעון הראשון של 2026, זה שבו נקבע לראשונה מחיר CBAM רשמי, נסגר על 75.36 יורו; הרבעון השני, שפורסם ביולי, ירד מעט ל-75.28 יורו. חשוב להבחין בין המחיר הרשמי הרבעוני הזה, המשמש לחישוב תעודות CBAM, לבין מחיר המסחר היומי בשוק עצמו: כתבה בגלובס מינואר 2026 ציטטה מחיר מסחר של כ-90 יורו לטונה, ובסוף יולי המחיר היומי טיפס לכ-82-83 יורו – כלומר המחיר שבו נסחר הפחמן בפועל בשוק גבוה בדרך כלל מהממוצע הרבעוני הרשמי שעליו מבוסס החישוב עבור יבואנים.
עולמית זו הפלדה. בישראל? הנתון היחיד עדיין מ-2021
ניתוח פלצור, שפורסם באתר זאביט ובישראל היום בסתיו 2025, קובע במפורש: "תחום הפלדה לבדו הוא כ-66 אחוז מכלל החשיפה הרגולטורית למנגנון" – ברמה העולמית, כלומר סך כל היצוא שנכנס לתחולת CBAM מכל המדינות החייבות בו, לא ספציפית מישראל. זהו הענף הכי נפגע בעולם, יותר מאלומיניום, מלט, דשנים, מימן וחשמל גם יחד.
מה כן ידוע על ישראל עצמה? הנתון היחיד שמופיע שוב ושוב בכתיבה על הנושא – כ-112 מיליון יורו של יצוא ישראלי לאיחוד האירופי שנכנס לתחולת CBAM – מבוסס על הערכה משנת 2021, כלומר לפני שהפלישה הרוסית לאוקראינה טרפה מחדש את שוק הפלדה העולמי ולפני שהמנגנון האירופי בכלל יצא לדרך במתכונתו הסופית. אין פירוק עדכני שלו לפי ענף. קיימת גם הערכה נפרדת, שפרסם משרד עורכי הדין ארנון, תדמור-לוי, שמדברת על כ-180 מיליון דולר בשנה של יצוא ישראלי בקטגוריות שחשופות ל-CBAM – כ-1% מכלל היצוא הישראלי לאיחוד – אבל גם היא לא מגיעה עם פילוח סקטוריאלי. כלומר: יש הערכה גסה על היקף הכסף שעומד על הכף, אבל אין תשובה מבוססת לשאלה הכי בסיסית – איזה ענף ישראלי בדיוק ישלם את המחיר.
אם הדפוס העולמי חוזר על עצמו גם כאן, זה מוביל לזווית מעניינת: יצרנית הפלדה הוותיקה הוד אסף תעשיות, שאברהם (נובו) נובוגרוצקי, יו"ר הדירקטוריון הפעיל שלה, נבחר בינואר 2026 לנשיא התאחדות התעשיינים בישראל – הגוף שאמור לייצג את כל התעשייה הישראלית מול הרגולציה הזאת. אם ענף הפלדה אכן מרכז את החלק הארי של החשיפה הישראלית, כפי שהוא עושה עולמית, האיש שעומד בראש הלובי התעשייתי כולו מנהל בעצמו חברה שעלולה להיות בליבת הסיפור – אבל זו בשלב זה השערה סבירה, לא עובדה מוכחת. וזה גם מזכיר עד כמה אירופה חשובה ליצוא הישראלי בכללותו: לפי ניתוח שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), כ-36.8% מהיצוא הישראלי הכולל ב-2022 הופנה לאירופה – כמעט זהה לחלק שהופנה לארה"ב (37.4%). זו לא זווית שולית של השוק, וזה בדיוק מה שהופך את הפער במידע לכל כך בעייתי.
מס הפחמן שישראל בנתה כדי להגן על עצמה – ולמה הוא אולי לא יעזור
ישראל לא התעלמה מהאיום. בספטמבר 2024 אישרה הכנסת מנגנון מס פחמן מקומי, שנכנס לתוקף בינואר 2025 ועולה בהדרגה עד 2030: מס הבלו על פחם, למשל, עומד על 147 שקל לטונה ב-2025 ומתוכנן לטפס ל-515 שקל ב-2030; על גז טבעי המס עולה מ-33 שקל ל-192 שקל לטונה באותה תקופה, ועל מזוט (בדרגת 0.5%) – מ-922 שקל ל-2,051 שקל. כדי לרכך את הפגיעה בתעשייה המקומית, המדינה בנתה מנגנון החזרים שמכסה כ-98% מהמס עבור מפעלים על בסיס שנת ייחוס.
הרעיון מאחורי המס הזה היה כפול: גם לצמצם פליטות בישראל עצמה, וגם – וזה החלק הרלוונטי כאן – לתת ליצואנים הישראלים "הוכחה" שהם כבר משלמים על הפחמן שלהם בבית, כך שכאשר הם מגיעים לגבול האירופי הם לא ישלמו פעמיים. הבעיה: האיחוד האירופי הצהיר במפורש שהוא לא מכיר אוטומטית במנגנון מס פחמן של אף מדינה שלישית כשווה-ערך למחיר הפחמן הישיר שהוא עצמו גובה. כלומר, נכון לאמצע 2026 אין מסלול תפעולי מאושר שמבטיח שמס הפחמן הישראלי אכן יקטין את מה שיצואן ישראלי ישלם בפועל ל-CBAM. ישראל בנתה מגן – אבל אירופה עדיין לא אישרה שהוא באמת מגן.
יש לכך גם מחיר שכבר שולם, ולא רק כזה שעוד עלול להיווצר. מבקר המדינה קבע בדוח ממרץ 2024 שישראל נמנעה במשך יותר מ-13 שנה מיישום מס פחמן, על אף החלטת ממשלה מפורשת שחייבה זאת – ולפי ההערכה שם, רק בשנת 2023 בלבד עלה המחדל הזה למדינה יותר מ-2.5 מיליארד שקל בהכנסות שלא נגבו, עם פער מצטבר צפוי של יותר מ-7.5 מיליארד שקל בין 2023 ל-2028. במילים פשוטות: כל שקל שישראל לא גבתה בעצמה על פחמן, מישהו אחר – בין אם זה האיחוד האירופי דרך CBAM ובין אם זה פשוט אף אחד – בסופו של דבר לא נגבה, וזה כסף שיכול היה להישאר בקופת המדינה.
ישראל רחוקה מלהיות המדינה הכי חשופה בעולם. לפי ניתוח שפרסם הבנק העולמי, ל-CBAM יש בממוצע השפעה זניחה של כ-0.04% משווי היצוא עבור רוב שותפות הסחר של האיחוד האירופי, אבל עד 1.2% עבור המדינות החשופות ביותר – בעיקר יצואניות פלדה ואלומיניום גדולות כמו קזחסטן, שלפי הערכות ענפיות עלולה להפסיד יותר מ-100 מיליון יורו בשנה רק על יצוא הפלדה שלה לאיחוד. ההיקף הכולל של החבות העולמית תחת CBAM מוערך בכ-9 מיליארד יורו עד 2026, וצפוי לטפס לכ-22 מיליארד יורו עד 2035. ישראל, עם חשיפה מוערכת של כ-112 מיליון יורו (לפי ההערכה הישנה) עד כ-180 מיליון דולר (לפי ההערכה החדשה יותר), היא שחקנית קטנה יחסית בתמונה הגלובלית הזאת – אבל בדיוק בגלל זה קל להתעלם ממנה, ובדיוק בגלל זה קל שאף אחד לא יטרח לעדכן את הנתון, לפרק אותו לפי ענף, או לנהל עבורה משא ומתן על הכרה הדדית במס הפחמן המקומי.
מה קורה בינתיים בתעשייה
משרד הכלכלה והתעשייה מלווה את הנושא מול הזירה הרגולטורית באירופה, ואוצר המדינה אישר מסגרת מענקים בהיקף של כמיליארד שקל לצמצום פליטות בתעשייה לשנים 2025-2030 – אך לפי הניתוח שפרסמה ד"ר פלצור, יש סיכון שדווקא מענקים כאלה יתפרשו על ידי האיחוד האירופי כמפחיתים את "מס הפחמן המוכר" של ישראל בחישוב הפטור מ-CBAM, ולא כמסייעים לתעשייה להתמודד איתו. ישראל, יחד עם טורקיה, נמנתה עד לאחרונה עם המדינות היחידות בארגון ה-OECD שכלל לא היה להן מנגנון תמחור פחמן – עובדה שממחישה עד כמה מאוחר המהלך הישראלי הגיע ביחס לשאר העולם המפותח, בדיוק בזמן שהאיחוד האירופי כבר סוגר את המנגנון שיגבה על מה שישראל לא גבתה בעצמה.
שאלות ותשובות
מי בפועל משלם את מס הגבול הפחמני – היבואן האירופי או היצואן הישראלי? מבחינה משפטית משלם היבואן האירופי, שחייב לרכוש תעודות CBAM עבור הפליטות הטמונות במוצר שהוא מייבא. בפועל, יבואן שמשלם יותר על מוצר ישראלי צפוי לדרוש הנחה במחיר או לצמצם רכישות – כך שהעלות מתגלגלת בחזרה אל היצואן הישראלי בצורת לחץ תחרותי.
האם מס הפחמן שישראל גובה מאז 2025 יקטין את מה שיצואנים ישראלים ישלמו לאיחוד האירופי? לא בהכרח. האיחוד האירופי הבהיר שהוא אינו מכיר אוטומטית במנגנוני מס פחמן של מדינות שלישיות כשווי-ערך למחיר הפחמן הישיר שהוא גובה. נכון לאמצע 2026 אין הסדר הדדי מאושר בין ישראל לאיחוד שמבטיח קיזוז כזה, כך שיצואנים עלולים בפועל לשלם גם בישראל וגם באירופה.
אילו ענפים בישראל הכי חשופים ל-CBAM? זו בדיוק הבעיה: אין כרגע ניתוח מפורסם שמפרק את החשיפה הישראלית ל-CBAM לפי ענף. ברמה העולמית, ענף הפלדה מרכז כ-66% מהחשיפה הרגולטורית למנגנון – הרבה יותר מדשנים, אלומיניום, מלט, מימן וחשמל גם יחד – אבל אף אחד עדיין לא בדק אם התמונה הזו חוזרת על עצמה בישראל.
מקורות
- נציבות האיחוד האירופי, Taxation and Customs Union – "CBAM definitive regime". קישור
- נציבות האיחוד האירופי – "CBAM sectors". קישור
- נציבות האיחוד האירופי – "Price of CBAM certificates". קישור
- נציבות האיחוד האירופי – "First CBAM certificate price is now available", 7 באפריל 2026. קישור
- Mayer Brown – "European Commission Issues CBAM Operational Rules and Proposes Downstream Extension of the CBAM Scope", דצמבר 2025. קישור
- הסוכנות האירופית לסביבה (EEA) – "Use of auctioning revenues generated under the EU ETS", עודכן דצמבר 2025. קישור
- ד"ר גלית פלצור, זאביט – ניתוח חשיפה עולמית וישראלית ל-CBAM, 3 בנובמבר 2025. קישור
- אותו ניתוח, בסינדוק בישראל היום, 27 באוקטובר 2025. קישור
- גלובס – "יצואני הדשנים חוששים: עד כמה אירופה תכיר במס הפחמן הישראלי?", 15 בינואר 2026. קישור
- כלכליסט – "הכנסת אישרה את מס הפחמן: תעריף החשמל יעלה, אבל המפעלים יקבלו החזר", 30 בספטמבר 2024. קישור
- הרצוג פוקס נאמן – "The Government Has Approved a Mechanism for Taxation of Greenhouse Gas and Local Pollutants Emissions". קישור
- Lexology (ארנון, תדמור-לוי) – "Europe's New Climate Tax Will Affect Israeli Companies". קישור
- מבקר המדינה – הודעה לעיתונות בעניין דוחות סביבה, 19 במרץ 2024. קישור
- גלית כהן וגל שני, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) – "Climate Finance: Is Israel Missing Out Again?", 2 בינואר 2024. קישור
- OECD – "Effective Carbon Rates 2025: Israel". קישור
- הבנק העולמי, בלוג הסחר – "Trade and Development: [in] Chart: CBAM's impact on exports to the EU", עודכן 3 ביולי 2025. קישור
- GMK Center – "The annual cost of the CBAM for exports of steel products from Kazakhstan could exceed €100 million". קישור
- SUERF Policy Brief No. 1418 (Dolphin & Ferrucci), אפריל 2026. קישור