מתחת לשכונות המגורים והמפעלים של רמת השרון זורם ענן זיהום שגדול יותר מכל אגם בישראל: כ-630 מיליון קוב מי תהום מזוהמים, פרושים על פני כ-24 קילומטרים רבועים, שנוצרו מעשרות שנות פעילות של מתחם תע"ש (התעשייה הצבאית) באזור. פרכלורט, כלורט, שאריות חומרי נפץ, כרום וממסים אורגניים חלחלו לקרקע לאורך יותר מ-60 שנה. שמונה-עשר קידוחי מי שתייה כבר נסגרו בגלל זה.
הממשלה החליטה לנקות את זה ב-2012. הזוכה במכרז להקמת מתקן הטיפול נבחרה רק ב-21 בינואר 2024, וההסכם הפורמלי איתה נחתם עוד חמישה חודשים אחר כך, ביוני 2024. יותר מ-12 שנה בין ההחלטה לחתימה. וההפעלה בפועל, לפי לוח הזמנים שפורסם, לא צפויה לפני 2027 בקירוב.
זו לא סתם תקלה ביורוקרטית מקומית. זו תמצית הפרדוקס של משק המים הישראלי: המדינה שהעולם מצטט כדוגמה לפתרון משבר מים באמצעות התפלה, היא גם המדינה שהניחה לזיהום מוכר וממוקם היטב להמשיך לזרום מתחת לרגליים במשך יותר מעשור, כי פשוט כבר לא הייתה בכך דחיפות קיומית.
למה בכלל יש לישראל בעיית מי תהום
לפני שההתפלה הפכה לפתרון ברירת המחדל, ישראל שתתה בעיקר ממקורות טבעיים: הכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף – שכבת סלע וחול שמתפרשת לאורך כ-120 קילומטרים בין הכרמל לדרום הארץ ומספקת מים לחלק ניכר ממרכז הארץ. הבעיה של אקוויפר החוף היא שהוא רדוד ופרוץ לחלחול, מה שהופך אותו לפגיע במיוחד לשני מנגנוני זיהום מקבילים.
הראשון הוא שאיבת יתר. כשמוציאים מהאקוויפר יותר מים ממה שהגשם והנחלים מחזירים לו, מפלס המים בתוכו יורד, וכיוון הזרימה הטבעי מתהפך: במקום שהאקוויפר "ידחוף" מים מתוקים לכיוון הים, מי ים מלוחים מתחילים לחדור פנימה מהמערב – תהליך שנקרא חדירת מי ים, שמותיר בארות שלמות מלוחות מכדי לשמש לשתייה. השני הוא זיהום מקורי: חומרי הדברה ודשנים מהחקלאות, שפכים עירוניים, דלק שדולף מתחנות תדלוק ושאריות תעשייתיות, שכולם מחלחלים דרך הקרקע החולית אל שכבת המים.
לפי דוח של מבקר המדינה על היבטים במניעת זיהום של מקורות המים, כ-199 קידוחי מי שתייה נסגרו ברחבי הארץ בין 2000 ל-2013 בשל זיהום והמלחה – כ-20% מכלל הקידוחים שהיו פעילים באותה תקופה. מתוך 199 הבארות הללו, כ-32% נסגרו ספציפית בגלל זיהום ממקור תעשייתי. מנהל רשות המים דאז מסר למבקר המדינה שבאקוויפר החוף בלבד, כתמי הזיהום התעשייתי הקיימים נאמדים בלמעלה מ-10% מנפח האוגר הפעיל של האקוויפר – נתח לא מבוטל מהמאגר שאמור לשמש עתודת מים לדורות.
הסיפור שממחיש הכול: תע"ש רמת השרון
אם רוצים דוגמה אחת שמתמצתת את כל הבעיה, זו רמת השרון. תע"ש הפעילה במתחם הזה מפעלים לתעשייה צבאית במשך יותר משישה עשורים, וכבר ב-2009 הגיש עורך דין תביעה ייצוגית על סך 530 מיליון שקל נגד התעשייה הצבאית, בטענה שזיהמה את מקורות המים של רמת השרון והרצליה. הזיהום, כך נטען, כלל בין היתר פרכלורט – רכיב בדלק רקטי – בריכוזים שנמדדו באלפי אחוזים מעל התקן המותר.
שלוש שנים אחר כך, ב-2012, החליטה הממשלה להקצות 600 מיליון שקל לפרויקט טיפול. ב-2014 החל לפעול מתקן הדגמה (פיילוט) שהוכיח שהטכנולוגיה עובדת. ואז – שקט. המכרז להקמת המתקן בהיקף מלא פורסם רק ב-2020, שמונה שנים אחרי ההחלטה המקורית. עוד ארבע שנים חלפו עד שנבחרה, ב-21 בינואר 2024, החברה הזוכה: BlueGen. ההסכם הפורמלי מולה נחתם רק ביוני אותה שנה, על תקציב הקמה של כ-150 מיליון שקל. המתקן שהיא תקים ותפעיל למשך 25 שנה אמור לטפל בכ-5.5 מיליון קוב מים מזוהמים בשנה ולנקות אותם לרמה שמאפשרת שימוש חופשי – המים המטוהרים יוזרמו לנחל הירקון, כחלק מתוכנית לשיקום הנחל וסביבתו. עבודות ההקמה החלו ב-2025, ולפי לוח הזמנים שפורסם, ההפעלה המסחרית של המתקן צפויה ב-2027.
חמש-עשרה שנה, במספרים עגולים, בין ההחלטה הממשלתית הראשונה לבין הרגע שבו מתקן טיפול בפועל אמור להתחיל לפעול על שטח זיהום אחד ומוכר. זה לא מקרה של גילוי מאוחר או של טכנולוגיה שלא הייתה קיימת – הפיילוט המוצלח כבר הוכיח את עצמו ב-2014. זה מקרה של פרויקט שפשוט לא היה בראש סדר העדיפויות הלאומי, כי בשום שלב בדרך הוא לא איים לגרום למישהו לפתוח ברז ולא למצוא בו מים.
איך ההתפלה מסירה את הלחץ – ולמה זה בעייתי
זו בדיוק הנקודה שבה נכנס לתמונה ההישג הישראלי המפורסם ביותר בתחום המים. לפי ניתוח של עמותת "צלול" לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם ביום המים הבינלאומי 2025, כ-587 מיליון קוב מים הותפלו בישראל ב-2023 – כ-23% מכלל המים שהופקו במדינה באותה שנה, ו-75% מאספקת המים הביתית (מי השתייה) בפועל. במילים אחרות: שלוש מכל ארבע כוסות מים שישראלי ממוצע שותה בברז שלו כבר לא באות מהאקוויפר או מהכנרת – הן באות מהים.
ההישג הזה אמיתי, ויש לו מחיר. כשההתפלה מספקת את רוב מי השתייה, האינטרס הפוליטי המיידי לתקן זיהום היסטורי באקוויפר – זיהום שממילא לא מאיים על ברז אף אחד באופן מיידי – נחלש. הבעיה לא נעלמת; היא פשוט מפסיקה להיות שעון מתקתק. ונתון נוסף מהניתוח של צלול מראה שהבעיה לא מוגבלת רק למים המותפלים והטבעיים: 64.9% מהמים לחקלאות בישראל מגיעים היום ממי קולחין (שפכים מטוהרים), אבל כ-40% מהקולחין בישראל אינם עומדים בתקנים הנדרשים לשימוש חקלאי חופשי – כלומר כמעט מחצית מתשתית "המים הירוקה" של החקלאות הישראלית עצמה לא עומדת בסטנדרט. רשות המים עצמה העריכה שדרוש לה תקציב נוסף של כ-5 מיליארד שקל לשדרוג מתקני הטיהור כדי לסגור את הפער הזה.
בד בבד, הצריכה הכוללת ממשיכה לטפס: 2.4 מיליארד קוב מים נצרכו בישראל ב-2023, עלייה של כ-4% לעומת 2022, ושל כ-25.8% מאז 2010. הצריכה העירונית לנפש חזרה לעלות ל-75 קוב בשנה לאדם – אחרי שירדה עד ל-67 קוב בשיא משבר תודעת החיסכון בעקבות הבצורות של סוף שנות האלפיים. במילים פשוטות: ישראלים שוב שותים, מרססים ורוחצים יותר, בדיוק כשההנחה השקטה היא שההתפלה תמיד תכסה את הפער.
זו בדיוק הסיבה שהעובדה שהאקוויפרים הטבעיים עדיין מזוהמים לא הופכת לפחות דחופה עם הזמן – היא הופכת ליקרה יותר. כל שנה שבה מאגר מים טבעי נשאר מזוהם או מלוח מדי לשימוש, ישראל מוותרת בפועל על נכס אסטרטגי – עתודת חירום זולה יחסית וללא צריכת אנרגיה – ומחליפה אותו במים שדורשים חשמל, תחזוקה ותשתית שברירה יותר בפני פגיעה (כפי שכבר סקרנו בהרחבה את מקרה תמלחת ההתפלה שחוזרת לים). ומצד שני, ההסתמכות ההולכת וגוברת על קולחין לחקלאות, בזמן שכמעט 40% מהם לא עומדים בתקן, מזינה בחזרה חלק מאותה בעיית זיהום קרקע ומי תהום שהפרויקט ברמת השרון נועד לתקן מלכתחילה (ראו גם את הכתבה שלנו על מיחזור השפכים בישראל).
מי בעצם משלם על ההמתנה
יש כאן טענת הגנה סבירה לכאורה: בשנות העשור הראשון של המאה, ישראל התמודדה עם משבר מים חריף ואמיתי – הכנרת ירדה לקווים אדומים היסטוריים, ותקציב הממשלה הופנה בצדק לפתרון הדחוף ביותר, שהיה בניית מתקני התפלה בקצב שיא. במובן הזה, הדחייה של תיקון הזיהום הישן יותר לשלב מאוחר יותר היא לא רק רשלנות – היא גם תוצאה של תעדוף אמיתי בין משברים.
הבעיה היא שזיהום קרקע ומי תהום, בניגוד למחסור במים, לא נשאר סטטי כשמתעלמים ממנו. פלומת הזיהום ברמת השרון התפשטה במשך עשרות שנים לפני שמישהו מדד אותה ברצינות; אין סיבה להניח שהיא הפסיקה לזוז בזמן שהמכרזים התעכבו במגירה. כל שנה של דחייה היא לא רק שנה בלי טיפול – היא שנה נוספת שבה הזיהום ממשיך לנוע לכיוון קידוחים נוספים, מה שהופך את העלות הסופית של הניקוי לגבוהה יותר מהעלות שהייתה נדרשת אילו הפרויקט זז מהר יותר. במונחים כלכליים פשוטים: זו בעיה שבה ההמתנה עצמה היא ההוצאה, גם אם היא לא מופיעה כשורה בתקציב באותה שנה.
יש גם מחיר מוסדי: כשמתקן טיפול ממתין יותר מ-12 שנה לחתימה על הסכם, זה אות לכל גורם מזהם פוטנציאלי אחר – חקלאי, יצרן, מפעיל תחנת דלק – שגם אם הזיהום ייחשף, לוח הזמנים לטיפול בו נמדד בעשור ולא בעונה. זו לא תרבות אכיפה שמרתיעה.
שלוש עובדות שקשה להתווכח איתן
כ-630 מיליון קוב מי תהום מזוהמים ממתינים לטיפול מתחת לרמת השרון – נפח שגדול פי כמה מהצריכה השנתית הביתית של עיר בגודל בינוני.
עברו יותר מ-12 שנה בין החלטת הממשלה ב-2012 להקים מתקן טיפול לבין החתימה בפועל על ההסכם עם הקבלן ב-2024.
75% ממי השתייה בברז הישראלי כיום הם מים מותפלים, לא מים ממקור טבעי – שינוי מבני שהתרחש תוך פחות משני עשורים.
שאלות ותשובות
האם אפשר היום לשתות מים ישירות מהאקוויפר המזוהם ברמת השרון? לא. שמונה עשר קידוחי מי שתייה כבר נסגרו באזור בגלל הזיהום, וכל עוד מתקן הטיפול של BlueGen לא מופעל, המים באזור הפגיעה אינם ראויים לשתייה ואינם מוזרמים למערכת הארצית.
מתי בפועל ייפתר הזיהום ברמת השרון? לפי ההסכם שנחתם ב-2024, המתקן צפוי להתחיל לפעול סביב 2027 ולפעול ברציפות כ-25 שנה, כך שהניקוי המלא של האזור הוא פרויקט שנמדד בעשורים, לא בשנים בודדות.
אם יש התפלה, למה בכלל צריך לנקות את מי התהום הטבעיים? כי מי תהום נקיים הם עתודת חירום זולה יחסית שאינה תלויה בחשמל, בתחזוקת מתקנים ימיים או בפגיעה בתשתית קריטית, ומשמשים גם בסיס לחקלאות ולמערכות אקולוגיות שההתפלה לבדה אינה יכולה להחליף.
מקורות
- מבקר המדינה, "היבטים במניעת זיהום של מקורות המים", דוח שנתי 66א, 2015 – https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/66a/2015-66a-302-Zihum.pdf
- TheMarker, "בקשה לייצוגית ב-530 מיליון שקל נגד תעשיה צבאית: זיהמה את מקורות המים של רמת השרון והרצליה", 2009 – https://www.themarker.com/law/2009-09-15/ty-article/0000017f-e8fe-df5f-a17f-fbfeddd00000
- וואלה! חדשות, "חברת Blue-Gen נבחרה להקמת מתקן לטיפול במי תהום מזוהמים באזור תע"ש ברמת השרון", ינואר 2024 – https://news.walla.co.il/item/3637799
- infospot.co.il, "נבחר זוכה במכרז להקמת מתקן טיפול בזיהום מי תהום הגדול בישראל", 2024 – https://infospot.co.il/n/Groundwater_pollution_treatment_facility
- infospot.co.il, "תע"ש רמת השרון: מכרז שיקום מי התהום הגדול בארץ", 2020 – https://infospot.co.il/n/Tender_rehabilitation_groundwater
- infospot.co.il, "נחתם הסכם להקמת המתקן הגדול המורכב והיקר בישראל, לטיפול בזיהום מי תהום", יוני 2024 – https://infospot.co.il/n/Treating_groundwater_pollution
- עמותת צלול, "תגובת צלול לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל יום המים הבינלאומי 2025", מרץ 2025 – https://zalul.org.il/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%A6%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9C%D7%9E%D7%A1-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%94/
- Gov.il, "מתקן לטיפול במי תהום מזוהמים במתחם תעש רמת השרון" – https://www.gov.il/he/pages/project-dirty-ground-water-ramat-hasharon