ב-21 ביולי 2026 עשתה רשות החשמל הישראלית דבר שלא נעשה כמעט מעולם: היא פשוט הפסיקה לענות. לתקופה של 140 יום, כל בקשה חדשה לחיבור מרכז נתונים בהספק של 8 מגה-וואט ומעלה לרשת החשמל הוקפאה על הסף. הסיבה הייתה יבשה ומספרית לגמרי – בקשות החיבור הממתינות על שולחנה של נגה, מפעילת המערכת, הגיעו לכ-27,000 מגה-וואט, פי שלושה בערך מהצריכה הממוצעת של כל מדינת ישראל. תשעה עשר אלף מגה-וואט מתוכם הגיעו בתוך חודשיים בלבד, מעל צבר קודם של כשמונת אלפים מגה-וואט שכבר חיכה בתור. זו לא הייתה תקלה חד-פעמית. זו הייתה ההודעה הרשמית הראשונה שהמשק הישראלי כבר לא מסוגל לספוג בקצב הזה את התיאבון החשמלי של עידן הבינה המלאכותית.
ברקע הצעד הדרמטי הזה מתגלגל דיון ישן-חדש שנחשב במשך עשרות שנים לטאבו כמעט מוחלט: האם ישראל צריכה, בסופו של דבר, כור גרעיני אזרחי משלה. לא דימונה, לא נשק, לא עמימות – אלא תחנת כוח גרעינית רגילה, כזו שמייצרת חשמל לבתים ולתעשייה, בדיוק כמו זו שמפעילות 31 מדינות ברחבי העולם. שר האנרגיה אלי כהן אישר בדצמבר 2025 כי הוקם צוות מומחים ייעודי שיגבש עקרונות לאסטרטגיית אנרגיה גרעינית לאומית, שתוגש לממשלה. "ככל שנוסיף לכך את הצרכים של בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, רכבים חשמליים ועוד, ברור שלא נוכל להימנע מאנרגיה גרעינית", אמר כהן. הוא הוסיף כי מדינות מפותחות רבות מפעילות היום כורים גרעיניים – אף שהמספר המדויק, לפי נתוני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשנת 2025, עומד על כ-31 מדינות ולא על עשרות רבות יותר כפי שנטען באחת מהראיונות שלו.
למה בכלל חוזרים לדבר על גרעין – דווקא עכשיו
הדחיפות אינה רטורית. מבקר המדינה פרסם בנובמבר 2024 דוח חריף שכותרתו "פיתוח משק החשמל לקראת 2030", ובו קביעה שלא משתמעת לשתי פנים: משק החשמל הישראלי מתוכנן קדימה לשמונה שנים בלבד, לעומת 10-20 שנה במדינות מפותחות דומות. ביקוש השיא לחשמל צפוי להגיע ל-19.4 גיגה-וואט ב-2030, לעומת 14.6 גיגה-וואט ב-2022. חלקן של האנרגיות המתחדשות בייצור החשמל עמד בסוף 2023 על 12.5% בלבד, רחוק מיעד ממשלתי של 30% עד 2030. אגירת האנרגיה פיגרה עוד יותר: רק 5 מגה-וואט הוקמו בפועל מול יעד של 168 מגה-וואט לשנת 2023, ומול יעד של 2,300 מגה-וואט ל-2030. לפי הדוח, אם תרחישי הסיכון יתממשו, ישראל עלולה לספוג עד 9.9 שעות של ביקוש חשמל בלתי מסופק ב-2028 בלבד, בעלות משוערת של 2.44 מיליארד שקל.
המספרים האלה כבר לא תיאורטיים. באוגוסט 2025 נשבר שיא צריכת חשמל היסטורי בישראל – 17,287 מגה-וואט ביום חם אחד, היום הרביעי ברציפות שבו נשבר שיא. ד"ר תמיר רייזין, ראש חטיבת האנרגיה הגרעינית במשרד המדע, מציין כי לישראל נותרו כ-20-25 שנות עתודות גז טבעי, טווח שכהן עצמו כינה במקום אחר "כ-22 שנה". זהו לא זמן רב כשמדובר בתשתית שלוקח לה עשור ומעלה להיבנות. מנכ"ל חברת החשמל, מאיר שפיגלר, ניסח את זה בזהירות אופיינית לאיש תשתיות: "כל חלופת ייצור אנרגיה שמשפרת יעילות, מפחיתה זיהום ומחזקת אמינות – מבורכת".
פארק טכנולוגיה בנגב עם כור בפנים
ב-16 בינואר 2026 חתמו ישראל וארצות הברית על הבנות ("MOU") להקמת פארק תעשייתי-טכנולוגי בנגב, בשם "Fort Foundry One", על שטח של כ-16,000 דונם שיוחכר ל-99 שנה, במסגרת יוזמה אמריקאית רחבה יותר לאבטחת שרשראות אספקה של שבבים ובינה מלאכותית שנקראת "Pax Silica". על ההסכם חתמו תא"ל (מיל') ארז אשכל, ראש המנהלת הלאומית לבינה מלאכותית, ויעקב הלברג, סגן מזכיר המדינה האמריקאי לענייני כלכלה. הפרט המפתיע בהסכם: הפארק עשוי להיות מוזן בכור מודולרי קטן (SMR) בהספק של 50-300 מגה-וואט, ולפי הערכות אנליסטים מדובר כנראה בטכנולוגיית HTGR – כור מקורר בגז בטמפרטורה גבוהה, שאינו זקוק למי קירור, יתרון קריטי במדבר צחיח. ההסכם אף מבטיח הליך רישוי מזורז של עד 120 יום.
הפתרון המשפטי המוצע חריג ביותר: הכור יפעל תחת פיקוח רגולטורי אמריקאי, על אף שהוא יושב על אדמת ישראל – עקיפה מכוונת של המכשול הגדול ביותר בדרך. ישראל אינה חתומה על אמנת אי-ההפצה הגרעינית (NPT), ואין לה הסכם שיתוף פעולה גרעיני מסוג "סעיף 123" עם ארצות הברית, כפי שיש לאיחוד האמירויות או שיש כעת גם לסעודיה. חתימה על הסכם כזה מחייבת בדרך כלל חשיפת פרטים על תשתית גרעינית – צעד שמתנגש ישירות עם מדיניות "העמימות הגרעינית" בת עשרות השנים של ישראל. זו בדיוק הסיבה שבגללה הדיפלומטים בוחנים מודלים יצירתיים: כור "קופסה שחורה" שמופעל ומתודלק כולו על ידי ספק זר, שטח מוחכר לארצות הברית בתוך ישראל, או מתקן משותף עם מדינה שכנה.
התזמון אינו מקרי. ב-22-23 ביולי 2026, ימים ספורים אחרי הקפאת חיבורי מרכזי הנתונים בישראל, חתמו ארצות הברית וסעודיה על הסכם "סעיף 123" מלא – מסגרת ל-30 שנה, הכוללת מחקר משותף בן שנתיים על העשרת אורניום ומגבלה של עשר שנים על העשרה עצמאית סעודית ללא מעורבות אמריקאית. גורמים ישראליים עוקבים אחרי התקדים הזה מקרוב. אם וושינגטון מוכנה לפתוח פתח כזה לסעודיה, הטיעון הישראלי הוא שאין סיבה שלא יימצא פתרון דומה, או יצירתי יותר, גם עבור ירושלים.
שיבטה: האתר שכבר נבחר – ולמה תושבי הנגב זועמים
בעוד שיוזמת פארק הטכנולוגיה עדיין באוויר, משרד האנרגיה כבר התקדם צעד נוסף: בנובמבר 2025 נבחר אתר בקרבת שיבטה בנגב כמיקום המועדף להקמת תחנת הכוח הגרעינית האזרחית הראשונה של ישראל, תוך פסילת חלופות בניצנים, בית גוברין ובסור. הבחירה אינה חדשה לגמרי – כבר בשנות ה-80 סומן שיבטה כמיקום פוטנציאלי, ובין 2007 ל-2010, בתקופת השר בנימין בן-אליעזר, נבחנה שם תוכנית לשני כורים בהיקף כולל של 1,200-1,500 מגה-וואט, שאמורים היו לפעול "עד 2020". התוכנית ההיא נגנזה כליל אחרי אסון פוקושימה ב-2011, כשראש הממשלה נתניהו הודיע שישראל לא תקדם אנרגיה גרעינית אזרחית "בשנים הקרובות".
הפעם ההתנגדות מגיעה מהשטח. שלוש מועצות אזוריות – רמת נגב, אשכול ומרחבים – ולצידן עיריית אופקים, הגישו התנגדות רשמית לתהליך הבחירה, בטענה שנעשה ללא היוועצות ציבורית מספקת. אורן פרץ, מהנדס מועצה אזורית רמת נגב, לא בחר במילים עדינות: "ההחלטה הזו מבוססת על נתונים מיושנים בני 40 שנה. לא נערך סקר היתכנות מעודכן ולא נערכה היוועצות ציבורית". הוא שאל בפומבי "למה בכלל להכניס מתקן בסיכון גבוה שמעלה יותר שאלות מתשובות", כשבד בבד מתרחבת התשתית הסולארית באותו אזור ממש.
הבעיה שאיש לא אוהב לדבר עליה בקול רם
מעבר לפוליטיקה המקומית, מדובר גם באזור סייסמי פעיל. ישראל יושבת על קו השבר הסורי-אפריקאי, שבו רעידות אדמה משמעותיות חוזרות בממוצע פעם במאה שנה בערך – כך היה ב-1837 וב-1937, אירועים שגבו מאות נפגעים באזור בקעת הירדן, ים המלח וכנרת. בינואר 2026 נרשמה רעידת אדמה בעוצמה 4.2 במרחק של כ-19 קילומטרים בלבד מדימונה. גורמים במשרד האנרגיה טוענים שהמרחק מקווי שבר היה שיקול מרכזי בבחירת שיבטה על פני החלופות, אך המבקרים – ובראשם פרץ – טוענים שהבסיס המדעי לכך פשוט לא עודכן מזה עשורים.
יש גם היסטוריה כלכלית מטרידה. אומדן העלות של הפרויקט האמריקאי המוביל לכורים מודולריים קטנים, של חברת NuScale, זינק מ-3.6 מיליארד דולר ל-9.3 מיליארד דולר, לפני שבוטל כליל בסוף 2023. אומדני עלות עדכניים לכורים מודולריים מהדור הראשון נעים בין כ-4,500 ל-9,000 דולר לקילוואט, פי כמה מעלות תחנת כוח בגז טבעי, כשההבטחה לירידת מחירים בייצור סדרתי עדיין לא הוכחה בשטח בשום מקום בעולם. ד"ר גדעון פרידמן, מנהל טכנולוגי בחברת NetZero Tech Ventures ולשעבר מדען ראשי במשרד האנרגיה, תמך בהקפאת חיבורי מרכזי הנתונים אך הזהיר שצריך "לחייב דמי תור משמעותיים על פרויקטים ספקולטיביים" ולתעדף טכנולוגיה יעילת אנרגיה – עצה שרלוונטית לא פחות לתכנון גרעיני ממה שהיא רלוונטית לתכנון מרכזי נתונים.
ולבסוף, קיים גם השיקול הביטחוני שכמעט לא מוזכר בשיח הרשמי: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שחוו במציאות מתקפות טילים וכטבי"מים נרחבות על תשתיות אזרחיות בשנים האחרונות. מתקן גרעיני גדול ומרוכז מציב סיכון שונה מהותית מרשת מבוזרת של פאנלים סולאריים – נקודת כשל בודדת שקשה להגן עליה באותה יעילות. גם עלויות פירוק כור בתום חייו התפעוליים, שמוערכות עולמית בטווח שבין 400 מיליון ל-2 מיליארד דולר ונמשכות 15-20 שנה, כמעט ואינן נוכחות בשיח הישראלי הנוכחי.
מה קורה כשמדינות אחרות כבר עשו את זה
איחוד האמירויות מספק את קנה המידה הברור ביותר להשוואה: תחנת בראקה, שנבנתה על ידי הקוריאנית KEPCO, כוללת ארבעה כורי APR-1400 בהספק כולל של 5,600 מגה-וואט, בעלות שנעה בין 20 ל-32 מיליארד דולר. הכור הרביעי והאחרון עלה לרשת במרץ 2024, וכיום מספקת בראקה כרבע מצריכת החשמל של האמירויות. מצרים בחרה במסלול שונה לחלוטין: תחנת א-דבעה, בבנייה רוסית של רוסאטום, כוללת ארבעה כורי VVER-1200 בהספק כולל של 4,800 מגה-וואט, בעלות של כ-28.75 מיליארד דולר, כאשר כ-85% מהסכום ממומן בהלוואה רוסית ממשלתית. הכור הראשון שם צפוי לעלות לרשת ב-2028. בבריטניה, לעומת זאת, בוחרים בדגם קטן וזריז יותר: כורי רולס-רויס המודולריים, כל אחד בהספק של עד 470 מגה-וואט, בעלות של כ-2.2 מיליארד ליש"ט ליחידה הראשונה שצפויה לרדת לכ-1.8 מיליארד ליש"ט עד היחידה החמישית – דגם שרוב האנליסטים מעריכים שמתאים יותר לגיאוגרפיה ולמגבלות המים של ישראל מאשר ענק בסגנון בראקה.
ברמה הגלובלית, סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית מדווחת כי בסוף 2024 פעלו בעולם 417 כורים גרעיניים ב-31 מדינות, בהספק כולל של 377 גיגה-וואט, ועוד 62 כורים נוספים היו בבנייה. האנרגיה הגרעינית סיפקה 8.7% מהחשמל העולמי ב-2024. בראש הטבלה נמצאת צרפת עם 67.3%, אחריה סלובקיה עם 60.6%, הונגריה עם 47.1% ופינלנד עם 39.1%. ישראל, לצורך ההשוואה, נמצאת באפס מוחלט – היא מעולם לא הפעילה תחנת כוח גרעינית אזרחית אחת.
אז מה קורה עכשיו
בפועל, שום דבר עדיין לא אושר, לא מומן ולא נבחר סופית מבחינה טכנולוגית. אין הסכם סעיף 123 חתום, אין תקציב ציבורי מוצהר, ואין אפילו החלטה סופית איזה סוג כור ייבנה – אם בכלל. מה שכן קיים הוא צוות מומחים ממשלתי שמגבש עמדה, אתר שכבר סומן ומעורר התנגדות, הסכם בין-לאומי שמנסה לעקוף מגבלה משפטית עתיקת יומין, ומעל הכל – תור חיבורים לרשת שמתמלא מהר יותר משהתשתית מסוגלת לספוג. כפי שניסחה זאת העיתונאית הכלכלית מירב ארלוזורוב בכותרת ניתוח שפרסמה בפברואר 2026, "עידן הבינה המלאכותית לא מותיר ברירה" – השאלה שנותרה פתוחה היא לא אם, אלא איך, ומתי.
שאלות ותשובות
האם יש לישראל תחנת כוח גרעינית? לא. ישראל מעולם לא הפעילה תחנת כוח גרעינית אזרחית לייצור חשמל. יש לה שני כורי מחקר – כור בן 5 מגה-וואט תרמי בסורק, תחת פיקוח סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית, וכור גדול יותר בדימונה שאינו נתון לפיקוח בין-לאומי ומזוהה עם התוכנית הגרעינית הבלתי-מוצהרת של ישראל, ולא עם ייצור חשמל אזרחי.
למה זה עולה דווקא עכשיו, ב-2025-2026? בגלל שילוב של משבר ביקוש חשמל מתועד – מבקר המדינה הזהיר כבר בנובמבר 2024 שהמשק "על סף משבר" – יחד עם עומס חסר תקדים ממרכזי נתונים של בינה מלאכותית שהוביל להקפאת בקשות חיבור ביולי 2026, ופתח דיפלומטי חדש מול ארצות הברית דרך יוזמת פארק הטכנולוגיה בנגב.
מה מונע מישראל פשוט לקנות כור כמו שעשו באיחוד האמירויות? ישראל אינה חתומה על אמנת אי-ההפצה הגרעינית ואין לה הסכם שיתוף פעולה גרעיני ("סעיף 123") עם ארצות הברית – שני תנאים שהאמירויות עומדות בהם. חתימה על הסכם כזה מחייבת בדרך כלל חשיפת פרטי תשתית גרעינית, בניגוד למדיניות העמימות הגרעינית הישראלית. לכן נבחנים פתרונות חלופיים ויוצאי דופן, כמו כור בפיקוח רגולטורי אמריקאי על אדמת ישראל.
כמה זמן ייקח לבנות כור גרעיני אזרחי בישראל, אם בכלל יאושר? הערכות רשמיות מדברות על מינימום של עשר שנות בנייה, ואף עד 20 שנה ומעלה כדי לעמוד בתקני בטיחות מודרניים מלאים. גם התרחיש האופטימי ביותר שפורסם – תחילת בנייה ב-2029 ותפעול ב-2037 – משמעו כור שנכנס לפעולה כעשור מהיום, בזמן שמשבר החשמל כבר מורגש היום.
מקורות
- מבקר המדינה – "פיתוח משק החשמל לקראת 2030", דוח ביקורת, נובמבר 2024. קישור
- Jerusalem Post – "AI threats power grid stability: State freezes approvals for server farms", 21 ביולי 2026. קישור
- TPS-IL – "Israel Halts New Data Center Grid Requests for 140 Days Amid Surge in Demand", 21 ביולי 2026. קישור
- Calcalistech – דיווח על הקפאת בקשות חיבור מרכזי נתונים ברשת החשמל, יולי 2026. קישור
- Ynetnews – "Energy minister: 'We are examining the construction of a nuclear power plant in Israel'", 11 בדצמבר 2025. קישור
- Ynetnews – "Israel selects site for first nuclear power plant", נובמבר 2025. קישור
- Ynetnews – דיווח על שיא צריכת חשמל היסטורי באוגוסט 2025. קישור
- Globes – "Israel feeling its way to nuclear energy", 18 במאי 2025. קישור
- Globes – "US tech park in Negev may have nuclear power plant", 26 בינואר 2026. קישור
- NucNet – "Israel And US Planning Negev Desert Technology Facility Powered By Nuclear Reactors", 4 בפברואר 2026. קישור
- Neutron Bytes – "U.S. Tech Park in Israel May Have a Nuclear Power Plant", 7 בפברואר 2026. קישור
- The Yeshiva World – "Israel Moves Forward with Plans for First-Ever Nuclear Power Plant In The Negev", 2025. קישור
- Time – "U.S. Reaches Landmark Nuclear Deal With Saudi Arabia", 23 ביולי 2026. קישור
- World Nuclear Association – "Emerging Nuclear Energy Countries" (ישראל). קישור
- World Nuclear Association – "United Arab Emirates" country profile. קישור
- World Nuclear Association – "Egypt" country profile. קישור
- World Nuclear Association – "Nuclear Generation by Country". קישור
- הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) – "Energy, Electricity and Nuclear Power Estimates for the Period up to 2050", מהדורה 45, 2025. קישור
- U.S. Energy Information Administration – "Five countries account for 71% of the world's nuclear generation capacity", 2025. קישור
- +972 Magazine – רקע על סיכון סייסמי באזור דימונה, 12 במרץ 2011. קישור
- IEEFA – ניתוח קריסת עלויות פרויקט הכור המודולרי של NuScale. קישור
- Rolls-Royce SMR – עדכוני פרויקט רשמיים, 2025-2026. קישור
- LNRG Technology – "Overview of the Israeli electricity market 2025", 16 באוקטובר 2025. קישור