בדצמבר 2021 הבטיח טלמון מרקו, איש ההייטק שמאחורי Viber ו-Juno, שהחברה שהקים תדע למכור מימן ירוק במחיר של דולר אחד לקילוגרם "עוד במהלך העשור הזה". בדצמבר 2025, כשהוא כבר לא מנכ"ל החברה אלא יו"ר שלה, הוא אמר משהו אחר לגמרי: "דולר לקילוגרם הוא יעד קשה מאוד. אבל להגיע למחיר נמוך וכלכלי, כנראה סביב 2031, זה ריאלי." בין שתי ההצהרות האלה עומדות ארבע שנים, יותר מ-100 מיליון דולר שגייסה החברה שהקים, H2Pro, ומבחן אמיתי לשאלה אם ישראל, שמהמרת כסף ציבורי על בדיוק אותה טכנולוגיה, יודעת להבדיל בין פריצת דרך אמיתית ליעד שממשיך לזוז קדימה.
הסיפור הזה הוא לא רק על חברה אחת. H2Pro היא חלוצה ישראלית בטכנולוגיית מימן ירוק שמנסה לפתור אחת הבעיות היקרות ביותר בעולם האנרגיה הנקייה, וסביבה ומעליה בנתה ממשלת ישראל אסטרטגיה לאומית שלמה: צינור מימן ארצי, מכרזי סבסוד ותקציבים ל"עמק מימן" בנגב. אבל כל זה קורה בדיוק ברגע שבו הענף העולמי עובר טלטלה. ב-2025 לבדה בוטלו כמעט 60 פרויקטי מימן נקי גדולים ברחבי העולם, ותחזית הייצור העולמי הריאלי ל-2030 נחתכה בכרבע תוך שנה אחת בלבד. השאלה שהכתבה הזו בודקת: האם ישראל מהמרת על הטכנולוגיה הנכונה ברגע הלא נכון, או שדווקא היא, ומעטות כמוה, יודעת לבחור בדיוק את הנישות שבהן למימן אין באמת תחליף.
מהמעבדה בטכניון לחצר בקיסריה
H2Pro הוקמה ב-2019 בטכניון, סביב מחקר של ד"ר חן דותן ופרופ' גדעון גריידר ופרופ' אבנר רוטשילד, ומאז מתגלגלת עם צוות ניהולי שהביא אליה טלמון מרקו – יזם סדרתי שמכר את Viber לראקוטן ב-900 מיליון דולר ואת Juno ל-Gett ב-200 מיליון דולר. הטכנולוגיה שהחברה פיתחה, המכונה E-TAC ומשווקת כיום תחת השם הרחב יותר "אלקטרוליזת מים מופרדת בזמן" (Decoupled Water Electrolysis), מפרקת מים למימן וחמצן בשני שלבים נפרדים בזמן, ולא בו-זמנית דרך ממברנה כמו במלכדי מים רגילים. בשלב הראשון, אלקטרוכימי וקר, נוצר מימן תוך טעינה של אלקטרודת ניקל-הידרוקסיד; בשלב השני, תרמי בלבד וללא חשמל, בטמפרטורה של כ-95 מעלות, משתחרר החמצן והאלקטרודה מתאוששת. "ממברנה היא רכיב שפועל תחת לחץ מתמיד. עם הזמן היא מתכלה", מסביר צחי רודריג, מנכ"ל החברה מאז 2025, את הרציונל שמאחורי הוויתור עליה. "מלכדי מים קונבנציונליים לא מתמודדים טוב עם תנודות באספקת החשמל. הם מתכלים" – יתרון קריטי דווקא כשמדובר בחשמל שמקורו בשמש או ברוח, שאינו יציב מטבעו.
לפי החברה, השיטה מגיעה ליעילות אנרגטית של כ-95%, לעומת כ-70% במלכדי מים סטנדרטיים – פער משמעותי שמתורגם, לטענתה, לכמות גדולה יותר של מימן מאותה כמות חשמל. ב-2025 הפעילה החברה מערכת פיילוט בהספק 50 קילוואט במתקן שלה בקיסריה, ותכננה מערכת גדולה משמעותית, בהספק 500 קילוואט, בציפורית שבצפון הארץ. גם זו כבר לא הפעם הראשונה שהתאריכים באתר הזה זזים: אבן הפינה למתקן בציפורית הונחה עוד ב-2022, כשהיעד המקורי היה הפעלה מסחרית עד סוף 2023.
דולר לקילוגרם – ההבטחה שזזה
H2Pro גייסה מאז הקמתה יותר מ-100 מיליון דולר ממשקיעים מוסדיים ואסטרטגיים ברמה גבוהה: קרן Breakthrough Energy Ventures של ביל גייטס, ענקית ההשקעות הסינגפורית Temasek, קרן Horizons Ventures של איש העסקים ההונג-קונגי לי קא-שינג, וחברות תעשייתיות כמו ארסלור מיטל וסומיטומו היפנית, שאיתה חתמה ב-2023 על הסכם לפריסת מלכדי E-TAC בהיקף מאות מגה-ואט לייצור מימן ואמוניה ירוקה, בשווי מוערך של כ-250 מיליון דולר על פני העשור. גם יונדאי נמנית עם המשקיעים המוקדמים בחברה. הרשימה הזאת מסבירה חלק מהסיבה שלמרות הכישלון בעמידה בלוחות הזמנים, איש בענף עדיין לא כתב על החברה "לא רלוונטית".
אבל היעד המרכזי שהפך את H2Pro לסיפור כותרות – מחיר של דולר אחד לקילוגרם מימן, מחיר שהיה הופך את המימן הירוק לתחליף כלכלי ריאלי לדלקים מזהמים – ממשיך לזוז. לפי הדיווח מדצמבר 2025, רק במחיר חשמל של כ-5 סנט לקילוואט-שעה – נמוך משמעותית ממחירי החשמל המקובלים כיום ברוב העולם – החשבון הכלכלי מתחיל להסתדר. "כדי להגיע לדולר לקילוגרם מימן, צריך לתקוף כל רכיב עלות בנפרד", אמר רודריג בראיון לכלכליסט. "אין היום מספיק מימן ירוק. גם אם כולם היו רוצים לעבור אליו מחר..." – משפט שמסגיר בעצמו את הפער בין השאיפה למציאות התעשייתית הנוכחית.
הנגב כ"עמק מימן"
הממשלה הישראלית לא מסתפקת בצפייה מהצד. משרד האנרגיה פרסם עוד ב-2023 אסטרטגיית מימן לאומית שמציבה יעד למעבר לכלכלה דלת פחמן עד 2050, עם תחזיות ביקוש שנעות – תלוי בתרחיש – בין כ-550 אלף טונות בשנה למעלה מ-5 מיליון טונות בשנה, בעיקר בתעופה, בשילוח ימי ובתעשייה כבדה. במאי 2025 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה תוואי לצינור מימן ארצי באורך כ-400 קילומטר, שיחבר את עמק יזרעאל שבצפון עם אזור אילות שבדרום, דרך אזורי תעשייה מרכזיים – תשתית שנועדה לבחון בפועל את היתכנות ההולכה של מימן במרחק כזה, לא רק על הנייר.
הביטוי הקונקרטי ביותר לאסטרטגיה מגיע מהנגב המזרחי. ביולי 2026 פרסם משרד האנרגיה מכרז לתמיכה בהקמת תחנת תדלוק מימן ובסבסוד רכישת משאיות מימן, במסגרת יוזמת "עמק מימן וחדשנות" שהוכרזה כבר בדצמבר 2025 לפיתוח האזור. "הקול הקורא מהווה עוד צעד משמעותי בקידום כלכלת המימן בישראל ובהפיכת החזון של עמק מימן וחדשנות בנגב המזרחי למציאות", אמרה בת-שבע אבוחצירא, מנהלת מינהל הדלק והגז במשרד האנרגיה, בעת פרסום המכרז. דיווחים שונים על היקף המימון הכולל של התוכנית נעים בין כ-10 ל-40 מיליון שקל, בהתאם לתקופה ולרכיבים שנספרים בחישוב – אינדיקציה לכך שמדובר עדיין בתוכנית שמתפתחת בשלבים, לא בתקציב חתום מראש בסכום קבוע אחד. תחנת התדלוק הציבורית הראשונה למימן במדינה כבר פועלת בפועל משנת 2023, ליד קיבוץ יגור בסמוך למפעלי בז"ן במפרץ חיפה, בעלות של כ-12 מיליון שקל ובשותפות סונול, בז"ן וכלמוביל – שדרכה מיובאות לישראל משאיות המימן של יונדאי.
העולם מבטל, ישראל ממשיכה
ההימור הישראלי קורה על רקע נסיגה עולמית חדה. לפי דוח "סקירת המימן העולמי 2025" של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (IEA), הפוטנציאל התעשייתי המוכרז לייצור מימן דל-פליטות עד 2030 נחתך מכ-49 מיליון טונות בשנה בדוח 2024 לכ-37 מיליון טונות בלבד בדוח 2025, ירידה של כ-24% תוך שנה אחת, כשפרויקטים מבוססי אלקטרוליזה אחראים ליותר מ-80% מהקיצוץ. אבל גם המספר הזה נדיב יחסית: הייצור שבאמת מחויב כבר היום – מפרויקטים שפועלים בפועל או שקיבלו החלטת השקעה סופית – עומד על כ-4.2 מיליון טונות בלבד עד 2030, פי חמישה מרמת הייצור של 2024 אך רחוק מאוד מהפוטנציאל המוכרז. מתוך כ-37 אלף קילומטר של צינורות מימן שהוכרזו עד 2035, פחות מ-6% קיבלו החלטת השקעה סופית בפועל. לפי דיווחים מבוססי נתוני S&P Global ו-Wood Mackenzie, ב-2025 לבדה בוטלו כמעט 60 פרויקטי מימן נקי גדולים, המייצגים יחד יותר מ-4.9 מיליון טונות שנתיות של קיבולת מתוכננת – לעומת כמיליון טונות בלבד של קיבולת חדשה שיצאה בפועל לביצוע באותה תקופה. בין המבטלות: בי-פי, שזנחה פרויקט מימן ירוק בהיקף 1.5 גיגה-ואט בעומאן וגם פרויקט מימן כחול בבריטניה; וארסלור מיטל, שגנזה תוכנית בהיקף 2.5 מיליארד יורו להסבת שני מפעלי פלדה בגרמניה למימן, על אף הצעת סבסוד ממשלתי של 1.3 מיליארד יורו.
הסיבה המרכזית, לפי אותם דוחות, היא לא כישלון טכנולוגי אלא פער כלכלי שלא נסגר: לפי ה-IEA, מחיר הייצור הלא-מסובסד של מימן ירוק עומד כיום על כ-5-7 דולר לקילוגרם במערב, לעומת כ-1.5-2.5 דולר למימן אפור, המיוצר מגז טבעי. הפער בין השניים דווקא התרחב בשנתיים האחרונות – לא הצטמצם כמקובל לצפות מטכנולוגיה מתפתחת – בשל שילוב של ירידת מחירי הגז הטבעי מצד אחד, ועלייה במחירי מלכדי המים עצמם מצד שני, כתוצאה מאינפלציה וקצב פריסה איטי מהצפוי בענף. בתוך התמונה הזאת, יש היגיון בכך שישראל ו-H2Pro מכוונות דווקא לתעשייה הכבדה – פלדה, אמוניה, שילוח ימי ותובלה כבדה – ולא לרכב פרטי. לפי מסגרת "סולם המימן" שגיבש האנליסט הבריטי מייקל ליברייך, מקובלת מאוד בענף האנרגיה, השימושים שבהם למימן כמעט אין תחליף מרוכזים דווקא בזיקוק נפט, אמוניה ותעשייה כבדה – בעוד רכבים פרטיים, חימום ביתי ותחבורה ציבורית עירונית מדורגים בתחתית הסולם, כענפים שבהם חשמול ישיר פשוט זול ויעיל יותר.
הספקנים בבית
לא כולם בישראל בטוחים שהכיוון נכון. פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, מותח ביקורת רחבה יותר על מדיניות התחבורה הישראלית: "הבחירה בישראל, מדינה שטופת שמש עם פוטנציאל עצום לאנרגיה מתחדשת, לבסס תחבורה על דלקי מאובנים, מרחיקה אותנו מהעתיד." הביקורת שלו אינה מכוונת נגד מימן באופן ספציפי, אבל היא ממחישה עד כמה גדול הפער בין הפוטנציאל הסולארי של ישראל למציאות בשטח – פער שמזמין שאלה דומה גם כלפי החלופה המתפתחת: ברכב מונע תא דלק מימן, רק כרבע מהאנרגיה שהושקעה בייצור המימן מגיעה בפועל לגלגלים, לעומת 70%-80% ברכב חשמלי סוללתי – פער יעילות משמעותי שהופך את המימן לפתרון יקר ובזבזני יחסית דווקא בתחום הרכב הפרטי. גם משרד האנרגיה עצמו, במקביל להכרזות על "עמק מימן" ומכרזי סבסוד, מודה בכך בפומבי: "כיום, ייצור המימן הירוק עדיין יקר משמעותית, והתשתית הנדרשת לייצור בקנה מידה מסחרי טרם הוקמה בישראל" – תוך שהוא ממשיך לתאר את המימן, באותה נשימה, כ"דלק העתיד". גם גורם ממשלתי בכיר, שדיבר בעילום שם עם כלכליסט, היה חד עוד יותר: "המימן הירוק לא כלכלי. הדרך ארוכה מאוד עד שזה יקרה. זה סופר יקר." תזכורת קרה לפער בין המצג הציבורי לדיונים הפנימיים אפשר למצוא גם בארצות הברית: של, ענקית האנרגיה, סגרה בפועל את כל שבע תחנות התדלוק הציבוריות למימן שהפעילה בקליפורניה, ובמקביל זנחה תוכנית להקמת 48 תחנות נוספות – לאחר שוויתרה מרצון על מענק ממשלתי של כ-40 מיליון דולר שהוצע לה למימון ההרחבה.
בסופו של דבר, הפער בין ההבטחה למציאות הוא לא סיבה לוותר על הטכנולוגיה – הוא הסיבה שצריך להתייחס אליה בזהירות. H2Pro גייסה כסף אמיתי ממשקיעים רציניים, ובנתה מוצר שעדיין לא הוכיח את עצמו בקנה מידה מסחרי אמיתי. ישראל בנתה אסטרטגיה לאומית סביב טכנולוגיה שהמדינות המובילות בעולם, כולל בעלות בריתה הכלכליות, מגלות בה יותר ויותר ספקות. השאלה אם ההימור הישראלי על הנגב יסתיים כמו הפרויקטים שביטלו בי-פי וארסלור מיטל, או כמו אחת ההצלחות המעטות שיישרו קו עם התאריך שהובטח, תלויה פחות בסלוגנים ויותר בשאלה שטלמון מרקו עצמו כבר נאלץ לענות עליה בקול רם: כמה זמן, בדיוק, לוקח לטכנולוגיה טובה להפוך לזולה מספיק.
שאלות ותשובות
מה זה בעצם מימן ירוק, ובמה הוא שונה ממימן "רגיל"? מימן ירוק מיוצר באמצעות פירוק מים לחמצן ומימן בתהליך אלקטרוליזה, שמופעל בחשמל שמקורו באנרגיה מתחדשת כמו שמש או רוח – ולכן אינו פולט פחמן בתהליך הייצור עצמו. רוב המימן שמיוצר בעולם כיום, לעומת זאת, הוא "מימן אפור", המיוצר מגז טבעי בתהליך שמייצר פליטות פחמן משמעותיות.
למה בכלל צריך טכנולוגיה חדשה כמו E-TAC, אם כבר יש מלכדי מים בשוק? מלכדי מים קונבנציונליים מסתמכים על ממברנה שמפרידה בין המימן לחמצן בזמן אמת, רכיב שמתכלה עם הזמן ומתקשה להתמודד עם תנודות באספקת חשמל – בעיה משמעותית כשמדובר בחשמל סולארי או מרוח שאינו קבוע. H2Pro טוענת שהשיטה שלה, שמפרידה את הייצור לשני שלבים נפרדים בזמן, פותרת את שתי הבעיות ומגיעה ליעילות אנרגטית גבוהה יותר.
האם ישראל באמת יכולה להפוך ליצואנית מימן ירוק? כרגע מדובר ביומרה, לא בעובדה מוגמרת. גם מסמכי האסטרטגיה של משרד האנרגיה עצמו מציינים שבשל מגבלות שטח, חלק ניכר מהביקוש העתידי לישראל צפוי להגיע דווקא ממימן כחול וממימן מיובא, ולא רק מייצור ירוק מקומי בנגב.
אם התעשייה העולמית מבטלת פרויקטים בהמוניה, למה ישראל ממשיכה להשקיע? כי לא כל שימושי המימן שווים. לפי מסגרות ניתוח מקובלות בענף כמו "סולם המימן", תעשיות כבדות כמו זיקוק, אמוניה ופלדה נחשבות לשימושים שבהם למימן אין תחליף טוב, בניגוד לשימושים כמו רכב פרטי או חימום ביתי, שבהם חשמול ישיר פשוט יעיל יותר. ההשקעה הישראלית ממוקדת בעיקר בנישות התעשייתיות, ולא ברכב הפרטי.
מקורות
- Calcalist/CTech – "Breaking electrolysis: Inside the Israeli startup betting on cheap green hydrogen", 14 בדצמבר 2025. קישור
- Calcalist/CTech – "'We will be able to deliver hydrogen at $1 per kilogram later this decade'", 6 בדצמבר 2021. קישור
- Calcalist/CTech – "Israel turns to hydrogen as the world questions whether it is really the fuel of the future", אוגוסט 2026. קישור
- American Technion Society – "H2Pro Powers Green Hydrogen Revolution". קישור
- Ammonia Energy Association – "Israeli Group Develops New Electrolysis Technology". קישור
- New Atlas – "H2Pro's dollar-a-kilo green hydrogen: a 20-year leap in clean energy?". קישור
- Fuel Cells Works – "H2Pro and Sumitomo Corp to partner on high-efficiency green hydrogen and ammonia deal worth $250M", מרץ 2023. קישור
- Renewables Now – "Israel's H2Pro, Doral Hydrogen partner on off-grid electrolyser in Spain", מרץ 2026. קישור
- Fuel Cells Works – "Israel Approves National Hydrogen Pipeline to Advance Clean Energy Goals", 7 במאי 2025. קישור
- CSIRO HyResource – Israel policy page (אסטרטגיית המימן הלאומית של משרד האנרגיה). קישור
- Green Hydrogen Organisation (GH2) – Israel country page. קישור
- World Israel News – "Israel advances $3M 'Hydrogen Valley' plan for clean energy", 27 ביולי 2026. קישור
- INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי) – "The Negev 'Hydrogen Valley': A Strategy for Energy and Geopolitical Resilience", פברואר 2026. קישור
- Times of Israel – "Israel's first hydrogen refilling station for vehicles opens in north", מאי 2023. קישור
- IEA – "Global Hydrogen Review 2025" (תקציר מנהלים). קישור
- IEA – "Low-emissions hydrogen projects are set to grow strongly despite wave of cancellations and persistent challenges". קישור
- Hydrocarbon Processing – "Update: Cancelled and postponed green hydrogen projects", יולי 2025. קישור
- Chemistry World – "Clean hydrogen project cancellations point to narrower future". קישור
- CleanTechnica – "What's New On The Rungs Of Liebreich's Hydrogen Ladder?", 22 באוקטובר 2023. קישור
- Wikipedia (אנגלית) – "H2Pro". קישור