ב-3 ביוני 2025, לרגל יום האחיות הבינלאומי, התכנסה ועדת הבריאות של הכנסת כדי לדון במחסור בתקני אחיות בבתי החולים ובקהילה. זה היה אמור להיות דיון של הוקרה. הוא הפך לדיון שבו נציגת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, פלורה קוך-דוידוביץ', אמרה למשתתפים משפט אחד שמסביר יותר מכל דוח: "לדברי משרד הבריאות אין בידיו נתונים על תקני האחיות בכלל בתי החולים לאשפוז הכללי". לא הערכה זהירה. לא טווח. פשוט אין נתון – במשרד שאמור להיות האחראי הבלעדי על התקן הזה.
התשובה לשאלה למה אין נתון מתחילה שנים לפני הדיון הזה. הנוסחה שקובעת כמה תקני אחות מקבל כל בית חולים ציבורי בישראל – כמה אחיות למחלקה, כמה למיטה, כמה למשמרת – נקבעה בסוף 1996 ותחילת 1997 ולא זזה מאז. ד"ר שושי גולדברג, האחות הארצית הראשית, אמרה זאת בעצמה בפני הוועדה: "מפתחות התקינה נקבעו, סוף 1996-1997". שלושים שנה כמעט, בלי עדכון אחד, בזמן שאוכלוסיית ישראל גדלה בעשרות אחוזים, האוכלוסייה הזדקנה ודרשה טיפול סיעודי מורכב יותר, ובתי החולים עצמם התרחבו.
זו לא רק בעיית תקציב. זו בעיה של מדינה שאיבדה את היכולת למדוד את הפער שהיא אמורה לסגור. ישראל, שמככבת בדירוגים בין־לאומיים על חדשנות רפואית ועל תוחלת חיים, נמצאת קרוב לתחתית טבלת ה-OECD במספר האחיות לנפש – והגורם שאמור לתקן את זה הודה בעצמו, בפרוטוקול רשמי, שהוא לא יודע כמה גדולה הבעיה.
התקן שנקפא ב-1996
כדי להבין כמה זה נדיר, כדאי להבין מה בכלל הנוסחה עושה. תקן כוח האדם בסיעוד הוא לא המלצה – הוא המסמך שקובע כמה משרות אחות מותר בכלל לפתוח בכל מחלקה, בכל בית חולים, בכל אזור בארץ. בלי עדכון לתקן, גם אם יש תקציב, גם אם יש אחיות מוסמכות שמחפשות עבודה, וגם אם מחלקה גדלה פיזית – אי אפשר פשוט להוסיף להם עוד תקן. מישהו למעלה צריך לאשר עדכון של הנוסחה עצמה, וזה בדיוק מה שלא קרה כמעט שלושה עשורים.
הדוגמה הבוטה ביותר לכך הוצגה באותו דיון על ידי שאול סקיף, יושב ראש הסתדרות האחים והאחיות בישראל: בין 2019 לתקופת הדיון נוספו לבתי החולים הממשלתיים 987 מיטות אשפוז חדשות – בלי תקן אחות אחד נוסף לצידן. "987 המיטות נוספו בלי התקנים", אמר סקיף בפני הוועדה. הוא הוסיף שגם כ-2,000 תקני אחות שמשרד הבריאות טען כי הוקצו בתקופת הקורונה "נעלמים" בתוך הרחבות המחלקות, בלי שתורגמו בפועל לכוח אדם בשטח.
המשמעות המעשית היא פשוטה ואכזרית: כל מיטה חדשה שאין לצידה אחות נוספת פירושה שהאחיות הקיימות כבר מטפלות ביותר חולים מאשר קודם. לא כי מישהו החליט להעמיס עליהן – אלא כי אין מנגנון שמעדכן את הכמות שמותר להעסיק כשהיקף האשפוז גדל.
כמה אחיות באמת יש בישראל – ולעומת מי
הנתון הבין־לאומי ממחיש עד כמה עמוק הפער. לפי דוח "מבט על הבריאות 2025" (Health at a Glance) של ה-OECD, שפורסם בנובמבר 2025, יש בישראל 5.6 אחיות פעילות לכל 1,000 תושבים – לעומת ממוצע OECD של 9.2. במילים אחרות, לישראל יש קצת יותר ממחצית מהיחס הבין־לאומי הרגיל. לשם השוואה, בתחום הרופאים הפער הרבה יותר צר: 3.5 רופאים לכל 1,000 תושבים בישראל מול ממוצע OECD של 3.9. ישראל לא מפגרת בכוח אדם רפואי באופן גורף – היא מפגרת באופן נקודתי וחריג, דווקא באחיות.
הפער הזה לא נולד עכשיו. לפי דוח של מרכז מקרו – מרכז המחקר הכלכלי-חברתי המזוהה עם ההסתדרות – מאפריל 2020, ישראל הייתה אחת משלוש מדינות OECD בלבד שבהן יחס האחיות לנפש כלל לא גדל בין 2000 ל-2017, בזמן שהממוצע הבין־לאומי טיפס מ-7.4 ל-8.8 אחיות לכל 1,000 תושבים באותה תקופה. אותו דוח מצא שבישראל יש רק 1.6 אחיות לכל רופא – מקום 32 מתוך 44 מדינות שנבדקו, לעומת ממוצע OECD של כ-2.7. במדינות המפותחות אחיות הן לרוב מי שסופגות את עיקר העומס השוטף ליד מיטת החולה; בישראל, היחס הפוך למקובל ברוב העולם המפותח.
הפער בתוך הפער: הפריפריה משלמת יותר
הממוצע הארצי מסתיר עוד שכבה של אי־שוויון. לפי דוח "הפרדוקס של מערכת הבריאות בישראל" של מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית, שפורסם בדצמבר 2025, יחס האחיות המועסקות ב-2021 עד 2023 השתנה מאוד בין מחוזות: בתל אביב 7.7 אחיות לכל 1,000 תושבים, בחיפה 6.9 – לעומת ממוצע ארצי של 5.4, ומתחת לו: הצפון עם 5.2, המרכז עם 4.9, ירושלים עם 4.8, והדרום עם 4.5 בלבד.
המשמעות: תושב הדרום גר באזור שבו צפיפות האחיות נמוכה בכ-17% מהממוצע הארצי, ובכ-60% בלבד מזו של תל אביב – בדיוק באזור שבו המרחק לבית החולים הבא ארוך יותר, ומספר בתי החולים לנפש נמוך יותר. נוסחת תקינה שלא מתעדכנת לא רק לא סוגרת פערים – היא משמרת אותם, כי היא נשענת על מפתח היסטורי שלא לקח בחשבון לאן האוכלוסייה זזה מאז 1996.
אחיות עוזבות בגלל מה שהן רואות במשמרת
הפער הזה לא רק נתון סטטיסטי – הוא מתבטא בשחיקה מדידה. הסקר הגדול של משרד הבריאות על שחיקה במערכת הבריאות, מ-2018, מצא שציון השחיקה במגזר הסיעוד עמד על 3.5 בסולם של 1 עד 7 – גבוה יותר מהממוצע הכללי של מערכת הבריאות (3.4) ומהחציון הכלל-משקי (3.0), וגבוה משמעותית מהממוצע במגזרים כלכליים אחרים (2.2).
לשחיקה יש גם צד קשה יותר. אותו דוח של מרכז מקרו מצא ש-62% מהמשיבים במגזר הסיעוד דיווחו על חשיפה לאלימות פיזית בעבודה בתדירות כלשהי, ו-12% דיווחו על חשיפה "תמיד או לעיתים קרובות". בחשיפה לאלימות מילולית המצב חמור עוד יותר: 82% דיווחו על חשיפה כלשהי, ו-25% על חשיפה תכופה. בתי החולים הפסיכיאטריים, הרפואה הדחופה ומחלקות הפנימיות דורגו כחשופים ביותר.
מצד שני, אין כאן חוסר עניין במקצוע. לפי דוח מרכז טאוב, מספר הרישיונות החדשים לאחיות שהונפקו בישראל קפץ מ-929 ב-2010 ל-4,102 ב-2023 – פי כ-4.4. הבעיה היא שקצב הגידול הזה לא מצליח לסגור את הפער היחסי, גם כי האוכלוסייה גדלה במקביל וגם כי מספר בוגרי לימודי הסיעוד ביחס לאוכלוסייה עדיין נמוך בהשוואה בין־לאומית: 32.1 בוגרים לכל 100,000 תושבים ב-2023, מול ממוצע OECD של 45.8. במילים אחרות – יותר אנשים מקבלים רישיון אחות בישראל מבעבר, אבל התקנים שקובעים היכן מותר להעסיק אותם עדיין נשענים על נוסחה מ-1996.
מי בסוף משלם את המחיר
זה המקום שבו הפערים הנפרדים מתחברים לכדי תמונה אחת. בית חולים שמקבל מיטות חדשות בלי תקני אחות, באזור שכבר נמצא מתחת לממוצע הארצי, ומעסיק סגל שסובל משחיקה גבוהה מהממוצע במשק כולו – הוא בית חולים שבו כל משמרת בודדת סופגת יותר עומס מכפי שתוכננה. זו לא תאונה מקומית; זו תוצאה ישירה של נוסחה שאף אחד לא עדכן.
ויש כאן טענת הגנה שראוי להתמודד איתה: אף מערכת בריאות בעולם לא מתפקדת עם מספיק כוח אדם באופן מושלם, ותקצוב מחדש של תקני סיעוד עולה כסף אמיתי בתקופה שבה תקציב הבריאות כבר נאבק על כל שקל. זו טענה כנה. אבל היא לא מסבירה למה משרד הבריאות עצמו, בדיון רשמי בכנסת, הודה שאין לו אפילו את הנתון הבסיסי שהיה מאפשר לתעדף נכון היכן להשקיע קודם. אי אפשר לתקן חוסר תקציבי בלי לדעת בכלל את גודלו – וזה בדיוק המצב שתואר בדיון ביוני 2025.
שלוש עובדות שקשה להתווכח איתן
בישראל 5.6 אחיות לכל 1,000 תושבים, לעומת ממוצע OECD של 9.2 – פחות משתי שליש מהיחס הבין־לאומי המקובל.
הנוסחה שקובעת כמה תקני אחות מקבל כל בית חולים ציבורי בישראל נקבעה בסוף 1996 ותחילת 1997, ולא עודכנה מאז, לפי עדות רשמית של האחות הארצית הראשית בכנסת.
בין 2019 לדיון ביוני 2025 נוספו לבתי החולים הממשלתיים 987 מיטות אשפוז חדשות בלי תקן אחות אחד נוסף.
שאלות ותשובות
כמה אחיות יש בישראל בהשוואה לעולם המפותח? לפי דוח ה-OECD מנובמבר 2025, בישראל 5.6 אחיות פעילות לכל 1,000 תושבים, לעומת ממוצע של 9.2 במדינות ה-OECD – פער של כמעט פי 1.7.
מתי עודכנה לאחרונה הנוסחה שקובעת כמה אחיות מקבל כל בית חולים? לפי עדות רשמית שנמסרה לוועדת הבריאות של הכנסת ביוני 2025, מפתחות התקינה נקבעו בסוף 1996 ותחילת 1997 ולא עודכנו מאז.
האם מספר האחיות בישראל בכלל לא גדל? מספר הרישיונות החדשים שהונפקו לאחיות דווקא זינק – מ-929 ב-2010 ל-4,102 ב-2023 – אבל התקנים שקובעים היכן מותר להעסיק אחיות חדשות לא גדלו בהתאם, כך שהיחס הארצי לנפש כמעט לא השתפר.
האם המחסור זהה בכל הארץ? לא. לפי מרכז טאוב, יחס האחיות במחוז תל אביב עומד על 7.7 לכל 1,000 תושבים, לעומת 4.5 בלבד במחוז הדרום – פער של יותר מפי 1.7.
מקורות
- OECD, "Health at a Glance 2025 – Israel Country Note", נובמבר 2025 – https://www.oecd.org/content/dam/oecd/en/publications/reports/2025/11/health-at-a-glance-2025-country-notes_2f94481e/israel_23aa66e2/b3600fbc-en.pdf
- מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית בישראל, דוידוביץ' נ', לב נ', גונן א', "הפרדוקס של מערכת הבריאות בישראל: בין הישגים לאומיים לשחיקה מתמשכת", דצמבר 2025 – https://www.taubcenter.org.il/wp-content/uploads/2025/12/Health-2025-ENG-3.pdf
- ועדת הבריאות של הכנסת, פרוטוקול מס' 351, "מחסור בתקני אחיות בבתי החולים ובקהילה", 3 ביוני 2025 – https://oknesset.org/meetings/2/2/2231978.html
- מרכז מקרו – המרכז הכלכלי-חברתי, נתנזון ר', ויס י', בן-שמעון א', "אחים ואחיות בישראל", אפריל 2020 – https://www.macro.org.il/images/upload/items/84943011011335.pdf