דייג שיוצא הבוקר מנמל יפו או אשדוד ומוריד את הרשתות לא רואה בהכרח מה שדייג בסבו ראה באותו מקום לפני חמישים שנה. חלק ניכר מהשלל שעולה היום ברשת הגרר במימי החוף הישראלי הוא מינים שכלל לא היו קיימים בים התיכון עד לפני כמה עשורים – דגים שמקורם באוקיינוס ההודי ובים סוף, ושמצאו את דרכם צפונה בדיוק דרך התעלה שנחצבה כדי לקצר את המסע בין אירופה לאסיה. ישראל, ליתר דיוק המים שממול לחופיה, היא לא רק שכנה של התופעה הזאת. היא נקודת הכניסה הראשונה שלה לים התיכון המזרחי, ומזה עשרות שנים היא גם מעבדת המחקר המרכזית שבה מתעדים מדענים ישראלים כל שלב בפלישה השקטה הזאת.
התופעה נקראת "הגירה לספסית", על שם פרדינן דה לספס, המהנדס הצרפתי שהוביל את חציבת תעלת סואץ ופתח אותה לשיט בשנת 1869. מרגע שהתעלה חיברה בין שני ימים בעלי הרכב מינים שונה כמעט לחלוטין, היא הפכה לכביש מהיר חד-סטרי: מים סוף, שם המים חמים ומלוחים יותר, אל הים התיכון המזרחי, שמתחמם בעצמו בשנים האחרונות בקצב מהיר מהממוצע העולמי. מה שנשמע כמו סעיף בספר לימוד לביולוגיה ימית הוא בפועל תופעה שדייגים, צוללנים ורוחצים בחוף הישראלי כבר פוגשים בשטח, ולעיתים בלי לדעת בכלל למה הם נחשפים.
מה זו בעצם הגירה לספסית, ולמה ישראל בקו הראשון?
"מינים לספסיים" הוא השם שנתנו מדענים לכל אורגניזם ים סוף וים אדום שעבר, בעזרת בני האדם, אל הים התיכון. חלקם הגיעו כטרמפיסטים על גחוני אוניות, חלקם כביצים וזחלים שנשאו הזרמים, וחלקם שחו בעצמם דרך התעלה כשמצאו בה תנאים נוחים מספיק. פרופ' דניאל גולני מהאוניברסיטה העברית, שאוסף הדגים שלו הפך למרכז המחקר המוביל בעולם על התופעה, מנה בסקירה שפרסם עם עמיתיו ב-2005 כ-402 מיני דגים בים התיכון של ישראל, מהם 57 מינים לספסיים. פחות משני עשורים לאחר מכן, בעדכון שפרסם גולני בכתב העת המדעי Zootaxa, המספר הכולל של מיני הדגים שתועדו בחוף ישראל עלה ל-469, ומספר המינים הלספסיים שבתוכם – ל-93. אלה שני נתונים ממקור מדעי אחד, שנאספו במרחק שנים ומראים בבירור לאן זה נוסע.
הקצב עצמו הוא הסיפור: לפי אותה סקירה, המינים הלספסיים הצטרפו לרשימה בקצב ממוצע של כ-2.5 מינים חדשים בשנה בתקופה הנסקרת, קצב שהחוקרים מייחסים בעיקר להגדלת זרימת המים בין הימים – בעקבות הרחבת "התעלה החדשה" המקבילה באורך 72 קילומטרים שנפתחה בתעלת סואץ בשנת 2015, ולעליית הטמפרטורות בים התיכון שהופכת אותו לאכסניה נוחה יותר למינים שהתפתחו במים חמים. במילים אחרות: לא מדובר בזרם דליל שנמשך שנים, אלא במשהו שמתרחש בקצב הולך וגובר.
איך תעלת סואץ ושינויי האקלים האיצו את הפלישה
לפני 2015 המים בין הים האדום לים התיכון עברו בתעלה ישנה ומצומצמת יותר. הרחבתה בשנה ההיא לא נועדה כלל למינים ימיים – היא נועדה לספינות מטען ענקיות – אבל אחת התוצאות הבלתי מכוונות שלה הייתה זרימת מים גדולה משמעותית, ולכן גם הזדמנות טובה יותר לביצים, לזחלים ולדגים בוגרים לעבור צפונה. במקביל, דו"ח הניטור הלאומי של הים התיכון לשנת 2024, שפרסם המשרד להגנת הסביבה בשיתוף המכון לחקר ימים ואגמים לישראל (IOLR) ומשרד האנרגיה והתשתיות, הראה כי מי השכבה העילית של הים התיכון מתחממים בקצב של כ-0.05 מעלות צלזיוס בשנה, ומפלס הים עולה בקצב של כ-4.7 מ"מ בשנה – מהיר מהקצב העולמי הממוצע של כ-3.4 מ"מ בשנה. אלון זסק, מנכ"ל IOLR, תיאר את הממצאים כהמשך של תהליך התחממות משמעותי, עליית מפלס מואצת והעמקה של תהליכי חדירת מינים פולשים.
ים חם יותר הוא בדיוק התנאי שדגים ממוצא טרופי צריכים כדי להתבסס. מה שהיה עד לפני כמה עשורים "אירוע חד-פעמי" – דג בודד שנצפה ונרשם במחקר – הופך לאוכלוסייה מתבססת שמתרבה ומתפשטת צפונה ומערבה משנה לשנה. דו"ח הניטור לשנת 2024 מצא שדג האריה הימי, יחד עם קיפודי ים ארוכי-חוד, התבססו בבתי גידול סלעיים בחוף ישראל, ובמקביל שני מינים מקומיים – מולית אדומה (ברבוניה אדומה) ושישן משורטט (מרמיר) – נעדרו מרשתות הדיג המקומיות מאז 2023. זו בדיוק ההגדרה של תחלופת מינים: לא רק תוספת, אלא גם היעלמות.
איך דג הארנבת שינה את מה שדייגים ישראלים מעלים ברשת
אם יש מין לספסי אחד שהפך כבר לחלק בלתי נפרד מהנוף התת-ימי הישראלי, זה דג הארנבת (Siganus rivulatus ו-Siganus luridus) – דג אפרפר, בגודל בינוני, שמקורו בים סוף והתבסס לחוף ישראל כבר לפני עשרות שנים. הוא היום אחד המינים הנפוצים ביותר שדייגים חוף ודייגי חכה ישראלים מעלים, ולפי סקר שיטתי שביצעו רשות הטבע והגנים ואגף הדיג במשרד החקלאות בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, דיג ספורט מהחוף ומהסירה תורם כ-15 עד 36 אחוזים מכלל השלל השנתי המדווח בים התיכון של ישראל – היקף מוערך של כ-70 אלף דייגי ספורט פעילים במדינה. דג הארנבת, יחד עם מיני סיגניד אחרים, נמצא כיום בין המינים המרכזיים בסקר הזה.
התמונה המדעית המדויקת ביותר על היקף התחלופה מגיעה ממחקר של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב שפורסם ב-2018 בכתב העת Fishes: החוקרים השוו את הרכב 20 מיני הדגים הנפוצים ביותר בגרר המסחרי בחוף ישראל בשתי תקופות – 1990 עד 1994 מול 2008 עד 2011. בתקופה הראשונה מינים לא-מקומיים היוו כ-25% מהפרטים שנדגמו מבין 20 המינים הנפוצים; בתקופה השנייה הנתח הזה כבר עמד על 49.2% – כפול, בפחות מעשרים שנה. באזורי חוף מסוימים במזרח הים התיכון, ציינו החוקרים, דגים לא-מקומיים מהווים כיום עד 90% מהביומסה הכוללת של הדגים. באותה תקופה צנחו אוכלוסיות מינים מקומיים כמו הברבוניה (Mullus barbatus) בפי 7.7, והנקיט האירופי (Merluccius merluccius) בפי 6.7.
לתחלופה הזאת יש גם פנים כלכליות עדכניות. מחקר שפורסם במאי 2026 בכתב העת Frontiers in Marine Science על ענף הדיג הישראלי מצא שמינים לא-מקומיים הרכיבו כ-34% מכלל השלל המסחרי בישראל בשנת 2023, ותרמו כ-30% מהמשרות וכ-42% מהרווחים לאורך שרשרת האספקה של פירות הים, ובענף הדיג המסחרי בלבד הגיעו לכ-42% מהרווחים. ענף הדיג הישראלי כולו יצר בשנת 2023 תוצר של כ-179 מיליון שקל ותמך ביותר מ-2,000 משרות, כך שהמינים הפולשים הפכו כבר מזמן ממטרד לגורם כלכלי של ממש – חלקם מהמינים הרווחיים ביותר לדייגים, ולא רק מזיק שיש לזרוק חזרה לים.
כמה מסוכן באמת דג האריה הארסי לצוללנים ולמתרחצים?
דג האריה (Pterois miles) הוא הכוכב "המפחיד" ביותר בסיפור הזה, וגם המין שסביבו יש הכי הרבה אי-דיוק. הוא נצפה לראשונה בחופי ישראל עוד ב-1991, נעדר מהתיעוד לשני עשורים שלמים, וחזר להיראות רק ב-2012, כשזוג פרטים נלכדו מול חופי לבנון. מאז הוא מתפשט במהירות בכל מזרח הים התיכון – קפריסין, לבנון, סוריה, טורקיה, יוון וישראל – ובשנת 2024, לפי דו"ח הניטור הלאומי, הוא נחשב למין שהתבסס כבר בבתי גידול סלעיים בחוף הישראלי, לא רק אורח מזדמן.
העוקצים הגביים של הדג מכילים רעל עצבי, ועקיצה ממנו יכולה לגרום לכאב חד, נפיחות, ולעיתים שיתוק זמני. אבל יש הבדל בין "רעיל" ל"תוקפני": העוקצים של דג האריה מכוונים אחורה כשהוא שוחה קדימה, כך שהוא פיזית לא מסוגל "לתקוף" בפעולה יזומה כמו צרעה או דבורה. הוא צריך שמישהו ילחץ עליו ישירות כדי שהעוקץ יחדור, ולכן מקרי עקיצה בטבע, גם בים התיכון וגם באוקיינוס האטלנטי המערבי שבו הוא פולש אף הוא, נדירים יחסית. המשמעות המעשית לצוללנים ולדייגים: דג האריה מצריך זהירות והתבוננות בלי מגע, לא פאניקה – אבל דייג שמעלה אותו ברשת ומנסה לשלוף אותו בידיים חשופות הוא בהחלט בסיכון אמיתי.
למה דג אבו-נפחא נחשב לסכנה הבריאותית הכי ממשית
אם דג האריה מסוכן בעיקר במגע ישיר, דג אבו-נפחא (הלגינון המוארך, Lagocephalus sceleratus) מסוכן גם ובעיקר במטבח. זהו דג נפוח לספסי, שמאגר בכבד, במעיים ובשחלות שלו טטרודוטוקסין – רעל עצבי חזק שאינו מתפרק בבישול, בטיגון או בהקפאה. רשות הטבע והגנים מפרסמת לגביו אזהרה חד-משמעית: "אל תיגעו בו, אל תאספו אותו ובטח שאל תאכלו אותו".
זו לא אזהרה תיאורטית. עוד ב-2012 תיעדו רופאים מהיחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי וולפסון בחולון, בכתב העת Case Reports in Critical Care, מקרה של מבוגר שהגיע למיון בשיתוק שרירים מלא ותרדמת עמוקה, שעות ספורות אחרי שאכל כבד וגונדות של דג שזוהה בדיעבד כאבו-נפחא. הצוות הרפואי בחר לטפל בו בתרופה נגד עייפות שרירים (מעכב כולינאסטראז) במקום להסתפק בהנשמה סימפטומטית בלבד – החלטה חדשנית באותה עת – והחולה השתחרר מהצינור הנשימתי כ-36 שעות לאחר האשפוז, בהחלמה מלאה. בשנים האחרונות מגיעים דיווחים גם על מקרים קלים יותר בחופי ישראל: כלבה בשם כרמה שכמעט מתה אחרי שליקקה דג שנמצא זרוק בחוף בית ינאי, וכלב נוסף שהגיע לטיפול נמרץ וטרינרי אחרי שנשך מהדג.
יש בסיפור הזה גם נקודת אור לא צפויה. חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, בהובלת פרופ' יונתן בלמייקר וד"ר ניר שטרן, בדקו את תוכן הקיבה של 125 פרטי אבו-נפחא שנדגמו בחוף ישראל, ומצאו שכ-97% מהתפריט שלו מורכב ממינים פולשים אחרים – ורק כ-3% ממינים מקומיים. כלומר הדג המסוכן ביותר בסיפור הזה טורף בעיקר את שאר הפולשים, לא את הדגים המקומיים שהוא נחשד בדחיקתם. זה לא מנטרל את הסכנה הבריאותית שלו לבני אדם, אבל זה מזכיר שהתמונה האקולוגית מורכבת יותר מ"פולש רע, מקומי טוב".
מי בכלל מנטר את כל זה, ואיך אפשר לעזור?
הגוף שמרכז בפועל את המחקר השוטף על מצב הים התיכון מול חופי ישראל הוא IOLR, לצד רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה, שמפרסמים דו"ח ניטור לאומי שנתי. מבקר המדינה, בדו"ח שהוגש למשרד להגנת הסביבה במאי 2022, מצא שלמרות היקף התופעה, אין בישראל גוף מתאם אחד בין כל הגורמים הרלוונטיים – המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, משרד הבריאות ורשות הטבע והגנים – לניהול סיכונים ולריכוז המידע על מינים פולשים באופן שיטתי, פער שמקשה על היכולת להעריך סיכונים ולפעול מולם בזמן.
מי שרוצה לתרום בפועל למאמץ הזה לא צריך תואר במדעי הים. אפליקציית Sea Watch, שמפעילה עמותת "החצי הכחול" בשיתוף גורמי אכיפה, מאפשרת לכל אדם שנתקל בים או בחוף במין חשוד כפולש, בדג לכוד, בזיהום או בדיג בלתי חוקי לשלוח דיווח מצולם עם מיקום GPS. הדיווחים המשמעותיים מועברים לחוקרים ולרשות הטבע והגנים, ומצטרפים למאגר שממנו נבנית התמונה הארצית של קצב ההתפשטות. במובן הזה, כל צלילה, כל טיול חוף וכל בילוי בסירה יכולים להפוך בקלות לתרומת מידע של אמת לגוף המחקר שמנסה להבין לאן הים התיכון הישראלי בכלל הולך.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בין "מין לספסי" ל"מין פולש" סתם? מין לספסי הוא כל אורגניזם ים סוף שהגיע לים התיכון בעקבות פתיחת תעלת סואץ ב-1869 – השם המדעי מכבד את פרדינן דה לספס, בונה התעלה. "מין פולש" הוא מושג רחב יותר שמתאר כל מין זר, מכל מקור, שמתבסס ופוגע במין מקומי, בכלכלה או בבריאות הציבור. כל המינים הלספסיים שהפכו לפולשים – כמו דג הארנבת, דג האריה ואבו-נפחא – הם גם "פולשים", אבל לא כל מין פולש בישראל הוא לספסי (למשל מינים שהגיעו ביבשה או במים מתוקים).
האם אפשר לאכול דגים לספסיים כמו דג הארנבת בבטחה? כן, ברוב המקרים. דג הארנבת ומיני סיגניד אחרים נאכלים ואף נחשבים למאכל מבוקש בחלק ממדינות הים התיכון, ואינם רעילים. הסכנה הבריאותית הממשית מרוכזת בעיקר במיני נפוחיתיים כמו אבו-נפחא, שמכילים טטרודוטוקסין שאינו נהרס בבישול, ולכן ההנחיה החד-משמעית של רשות הטבע והגנים היא לא לאכול אותם בכל מקרה, ולא לגעת בהם גם אם הם נראים מתים על החול.
מה עושים אם נתקלים בים בדג חשוד כפולש או ארסי? לא נוגעים ולא מנסים להרים. מצלמים אם אפשר בבטחה, מציינים מיקום מדויק, ומדווחים לרשות הטבע והגנים או באפליקציית Sea Watch של "החצי הכחול". אם התרחשה עקיצה או מגע עם עוקצים, הטיפול המקדים המקובל הוא טבילת האזור הפגוע במים חמים ופנייה מהירה לקבלת טיפול רפואי, בייחוד אם מופיעים סימנים כמו קשיי נשימה, סחרחורת או שיתוק.
האם אפשר לעצור את ההגירה הלספסית? לא באמת, לפי המדע הקיים כיום. כל עוד תעלת סואץ פתוחה והים התיכון ממשיך להתחמם, זרימת המינים מים סוף צפויה להימשך ואף להתגבר. המאמץ המעשי מתמקד בניטור שוטף, בזיהוי מוקדם של מינים חדשים לפני שהם מתבססים, ובניהול ההשפעה הכלכלית והאקולוגית של המינים שכבר כאן – ולא בחזרה למצב שהיה לפני 1869.
מקורות
- An updated Checklist of the Mediterranean fishes of Israel, with illustrations of recently recorded species and delineation of Lessepsian migrants – Zootaxa, Golani, 2021.
- Shifts in Eastern Mediterranean Fish Communities: Abundance Changes, Trait Overlap, and Possible Competition between Native and Non-Native Species – Fishes (MDPI), 2018, Arndt, Givan, Edelist, Sonin & Belmaker, אוניברסיטת תל אביב.
- The price of a warming sea: climate change, nonindigenous species, and their impact on Israel's fishing economy – Frontiers in Marine Science, מאי 2026.
- Severe Tetrodotoxin Poisoning after Consumption of Lagocephalus sceleratus (Pufferfish, Fugu) Fished in Mediterranean Sea, Treated with Cholinesterase Inhibitor – Case Reports in Critical Care, 2012, Kheifets et al., המרכז הרפואי וולפסון, חולון.
- הדג הרעיל, שמטיל אימה בים התיכון, הגיע גם לחופי ישראל – ynet.
- "הוא יקטע לכם את האצבע": הדג שמטיל אימה בים התיכון – ynet, על מחקר בלמייקר ושטרן, אוניברסיטת תל אביב.
- Under the radar: How sportfishing in Israel contributes to a crisis in the Mediterranean Sea – זווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה.
- דגים פולשים בים התיכון – מי הם ומה השפעתם? – החצי הכחול.
- Sea Watch – אפליקציה לדיווח על מפגעים בים – החצי הכחול.
- התפרסם דוח הניטור הלאומי של הים התיכון לשנת 2024 – המשרד להגנת הסביבה.
- דוח מדאיג: הים התיכון מתחמם, המפלס עולה והמינים הפולשים מתבססים בו – ynet, על דוח הניטור הלאומי 2024.
- Lessepsian migration – Wikipedia, לרקע כללי על היסטוריית התעלה וההגירה.
- Invasion of Red Sea fishes of The Mediterranean (Lessepsian migration) – The National Natural History Collections, האוניברסיטה העברית.
- המבקר: ישראל כשלה, מינים פולשים חדרו לארץ בלי הפרעה – ynet, על דוח מבקר המדינה, מאי 2022.