יונתן, רב-סמל מילואים שהוצב חודשים ארוכים בעזה, חזר הביתה עם תחושה שהוא מתקשה לנסח במילים. "אני מרגיש שלא סיימתי את העבודה שלי", הוא סיפר בראיון לסוכנות הידיעות היהודית JTA בפברואר 2024. בשבועות הראשונים הוא היה עצבני, כעס על שטויות, לא הצליח לחזור לשגרה של עסק שאיבד כ-45% מלקוחותיו בזמן שהיה בשטח. חייל מילואים אחר, שמזוהה באותה כתבה בשמו הפרטי בלבד – סטיב – תיאר את התחושה בפשטות: "אתה מרגיש שאתה צריך להיות במקום אחר".
מה שמעניין באמירות כאלה הוא לא רק הכאב שבהן, אלא הכיוון שהן מצביעות אליו. הרבה גברים ששבו ממילואים לא מתגעגעים דווקא לקרב. הם מתגעגעים לחדר האוכל של הבסיס, לצחוקים באמצע הלילה, לוודאות שיש מישהו לידך שיודע בדיוק מה עובר עליך בלי שתצטרך להסביר. וכשהם חוזרים לדירה השקטה, לעבודה, לקבוצת הווטסאפ שבקושי זזה – חלקם מגלים שהם היו קרובים יותר לחברי הכיתה שלהם אחרי שלושה שבועות של מילואים מאשר לחברים שלהם "מהחיים האזרחיים" אחרי עשרים שנה. זה לא געגוע למלחמה. זו הצצה לתופעה עולמית שיש לה כבר שם: משבר החברות הגברי, או "מיתון החברות" (Friendship Recession) – ומילואים ההמוניים שאחרי ה-7 באוקטובר 2023 הפכו, בעל כורחם, לניסוי חברתי שחושף אותה בישראל בצורה חדה במיוחד.
מה זה בכלל "משבר החברות הגברי", ומאיפה המספרים הגיעו?
דניאל א. קוקס מהמרכז לסקר החיים האמריקאי (Survey Center on American Life), פרויקט של מכון המחקר AEI, פרסם ביוני 2021 את המחקר המכונן בתחום. הסקר, שנערך בקרב 2,019 מבוגרים אמריקאים במאי 2021, מצא שבין 1990 ל-2021 שיעור הגברים שדיווחו שאין להם אף חבר קרוב זינק פי חמישה – מ-3% ל-15%. באותה תקופה בדיוק קרה גם ההפך: שיעור הגברים עם שישה חברים קרובים ומעלה צנח בדיוק בחצי, מ-55% ל-27%.
בין 1990 ל-2021 זינק שיעור הגברים האמריקאים ללא אף חבר קרוב אחד פי חמישה – מ-3% ל-15%, לפי סקר Survey Center on American Life משנת 2021.
קוקס מצא שכמעט אחד מכל חמישה גברים רווקים, שאינם בזוגיות, מדווח שאין לו אף חבר קרוב – ושבקרב גברים עם שלושה חברים קרובים או פחות, יותר ממחצית אמרו שהרגישו בודדים לפחות פעם אחת בשבוע האחרון.
הפער בין המינים בולט לא פחות מהמגמה עצמה. באותו סקר, 48% מהנשים אמרו ששיתפו חברה ברגשות אישיים בשבוע האחרון, לעומת 30% בלבד מהגברים; 41% מהנשים קיבלו תמיכה רגשית מחברה באותו שבוע, לעומת 21% מהגברים. גם נתון פשוט כמו "אמרתי לחבר שאני אוהב אותו השבוע" מציג פער: 49% מהנשים מול 25% מהגברים בלבד. אלה לא רק מספרים על כמות החברים – הם מספרים על עומק הקשר, ועל כמה בכלל נוח לגברים להביע רגש בתוך קשרים כאלה.
למה גברים מאבדים חברים דווקא ככל שהם מתבגרים?
התשובה לא מתחילה בגיל העבודה – היא מתחילה הרבה קודם. פרופ' ניובה וויי, פסיכולוגית התפתחותית מאוניברסיטת ניו יורק, ראיינה מאות נערים לאורך שנות ההתבגרות שלהם עבור ספרה "Deep Secrets: Boys' Friendships and the Crisis of Connection" (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2011). הממצא המרכזי שלה: בגיל ההתבגרות המוקדם נערים מדברים על החברים הכי טובים שלהם במילים אינטימיות ורגשיות ממש כמו נערות – הם מספרים שבלי החבר הזה "היו משתגעים". אבל ככל שהם מתקדמים לעבר גיל הבגרות, הם לומדים ש"להיות גבר" פירושו להפוך לסטואי, עצמאי ולא תלוי באף אחד – ובתהליך הזה הם בפועל מאבדים בדיוק את סוג הקרבה שהם עצמם תיארו כהכרחית.
לצד המנגנון הפסיכולוגי הזה יש גם מנגנון מבני. עוד ב-1982 הציע החוקר פול רייט, בכתב העת Sex Roles, חלוקה שהפכה מאז לנקודת ייחוס בתחום: נשים נוטות לבנות קרבה "פנים אל פנים" – סביב שיחה גלויה וחשיפה רגשית ישירה – בעוד גברים נוטים לבנות אותה "כתף אל כתף", סביב פעילות משותפת, בלי הרבה דיבור מעבר להערות על מה שקורה מסביב. החוקר ג'פרי גרייף מאוניברסיטת מרילנד פיתח את הרעיון הזה בספרו "Buddy System" (2009), ותיאר איך חברות גברית בונה אמון דרך עשייה משותפת ולא דרך וידוי. הבעיה היא שהחיים הבוגרים דווקא מרוקנים את המקומות שבהם "כתף אל כתף" קורה בטבעיות: הסוציולוג ריי אולדנברג, שטבע את המושג "מקום שלישי" (Third Place) בספרו "The Great Good Place" (1989), תיעד כבר אז את התכווצות המרחבים הבלתי פורמליים – הפאב השכונתי, מועדון הספורט, בית הקפה הקבוע – שבהם אנשים נפגשים בלי תיאום מראש ובלי מטרה. וכשהעבודה עצמה הופכת למקור העיקרי לזהות ולמשמעות – תופעה שהעיתונאי דרק תומפסון מהמגזין The Atlantic כינה ב-2019 "וורקיזם" (Workism) – נשאר לגברים בוגרים פחות ופחות זמן ומקום לבנות בהם את הקרבה ה"כתף אל כתף" שהם גדלו עליה.
מה קורה בגוף כשחסרים קשרים חברתיים
זה לא רק עניין של מצב רוח. מטא-אנליזה פורצת דרך של החוקרת ג'וליאן הולט-לונסטד מאוניברסיטת בריגהם יאנג, שפורסמה בכתב העת PLOS Medicine בשנת 2010 ואיגדה 148 מחקרים ו-308,849 נבדקים, מצאה שלאנשים עם קשרים חברתיים חזקים סיכוי גבוה ב-50% יותר לשרוד בתקופת המעקב, בהשוואה לבעלי קשרים חלשים. מחקר המשך שלה, שפורסם ב-2015 ואיגד יותר מ-3.4 מיליון נבדקים, מצא שתחושת בדידות בפני עצמה קשורה לעלייה של 26% בסיכון לתמותה מוקדמת. ההשוואה שנתקעה בזיכרון הציבורי – שהשפעת הבדידות הכרונית על הגוף דומה בסדר גודלה להשפעת עישון של עד 15 סיגריות ביום – מגיעה ממסמך "מגפת הבדידות" שפרסם הרופא הכללי של ארצות הברית ב-2023, ונשען במידה רבה על עבודתה של הולט-לונסטד. מי שרוצה להעמיק במדע הזה ובנתוני הבדידות הישראליים לפי גיל יכול לקרוא את הכתבה שלנו על הקשר בין חברים לתוחלת חיים. מה שחשוב להבין כאן הוא שהמנגנון הזה לא בררני מגדרית – אבל כשגברים מגיעים לבדידות עם פחות הרגלים של פנייה לעזרה ופחות שפה לתאר מה קורה להם, הם נחשפים אליה בלי הרשתות שבדרך כלל תופסות אנשים לפני שהם נופלים.
מה קורה כשגברים בישראל בכל זאת מרימים טלפון
קו הסיוע הנפשי הארצי ער"ן הוא אחד המקומות הבודדים שבהם אפשר לראות את הבדידות הגברית הישראלית בלי שהיא מוסווית מאחורי ניסוח כללי. ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, מסבירה שמתוך כלל הפניות לקו, 59% מגיעות מנשים ו-41% מגברים – אבל כשמסתכלים ספציפית על פניות בנושא בדידות, התמונה מתהפכת: 49% מהפניות הללו מגיעות דווקא מגברים, השיעור הגבוה ביותר מבין כל נושאי הפנייה לקו.
בעוד גברים הם רק 41% מכלל הפונים לקו הסיוע הנפשי ער"ן, הם 49% מהפונים ספציפית בנושא בדידות – השיעור הגבוה ביותר מבין כל נושאי הפנייה לקו, לפי ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן.
"גברים צריכים מלחמה כדי לפנות לעזרה", אמרה דניאלס בראיון ל-ynet, והוסיפה שגברים נוטים לדחות פנייה לעזרה עד שהמצוקה כבר קשה מנשוא, מתוך אמונה ש"דיבורים לא יעזרו" ושפנייה לעזרה עצמה היא כישלון אישי. הפרדוקס: דווקא הגברים שהכי בודדים הם אלה שהכי פחות מוכנים לספר על כך לחברים הקרובים שנשארו להם, ומעדיפים לשתף זר אנונימי בטלפון. מי שמתעניין בפער הרחב יותר בין הצורך הנפשי בישראל לבין מה שהמערכת מסוגלת לספק יכול לקרוא גם את הכתבה שלנו על הנגישות לטיפול נפשי בישראל.
האם יש קשר בין בדידות גברים לפער העצום בהתאבדויות בישראל?
הנתון הזה קשה לעיכול, אבל הוא מתועד: לפי נתוני משרד הבריאות לשנת 2020, שיעור ההתאבדויות המתוקנן לגיל בקרב גברים בישראל עמד על 10.4 מקרים לכל 100,000 נפש, לעומת 2.7 בלבד בקרב נשים – פער של כמעט פי ארבעה.
שיעור ההתאבדויות המתוקנן לגיל בקרב גברים בישראל עמד ב-2020 על 10.4 מקרים לכל 100,000 נפש, לעומת 2.7 בלבד בקרב נשים – פער של כמעט פי ארבעה, לפי נתוני משרד הבריאות.
זו לא תופעה ישראלית ייחודית; ברוב מדינות המערב גברים מתאבדים בשיעורים גבוהים משמעותית מנשים, בעוד נשים מדווחות יותר על ניסיונות התאבדות שאינם קטלניים. הספרות המחקרית הבין-לאומית, כולל עבודתה של הולט-לונסטד עצמה, מזהה בידוד חברתי כאחד מגורמי הסיכון המתועדים להתאבדות – לצד גורמים רבים נוספים כמו דיכאון, מצוקה כלכלית וגישה לאמצעים. אי אפשר לצייר קו ישר ופשוט מבדידות להתאבדות, אבל קשה גם להתעלם מכך שאותה קבוצה – גברים – שמדווחת פחות על חברות קרובה, פונה פחות לעזרה כשהיא במצוקה, ומתה מהתאבדות בשיעור גבוה בהרבה מנשים.
איך המילואים הפכו לניסוי חברתי בעל כורחם
וכאן חוזרים ליונתן ולסטיב. אחרי ה-7 באוקטובר 2023 גייס צה"ל כ-300,000 אנשי מילואים בתוך 48 שעות בלבד – הגיוס הגדול ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973, לפי דיווח שוטף של הטיימס אוף ישראל מאותם ימים. עשרות אלפי גברים ישראלים, בני שלושים עד חמישים ומעלה, נעקרו כמעט בן-לילה מהמשרד, מהבית ומהמסך – ונדחסו לחדרי אוכל, אוהלים וג'יפים עם אותם אנשים, שעות ביממה, שבועות ולפעמים חודשים ברצף. בלי לתכנן זאת, המדינה יצרה בדיוק את התנאים ל"כתף אל כתף" שגברים גדלים עליו בילדות ומאבדים בבגרות: פעילות משותפת אינטנסיבית, תלות הדדית של ממש, ואפס צורך "לתאם פגישה" – כי אתה כבר שם, כל הזמן, עם אותם אנשים.
מחקר שפורסם בפברואר 2026 בכתב העת Leisure Studies, מבוסס על 25 ראיונות עומק עם מילואימניקים ישראלים ששבו מ"חרבות ברזל", מצא שדווקא התמיכה החברתית מעמיתים לשירות – ולא בהכרח מבני משפחה – היא זו שאפשרה בהדרגה לחזור לחיים תקינים אחרי השחרור, לצד קהות רגשית וערנות-יתר שהקשו על כך בהתחלה. אחד המרואיינים תיאר את החזרה לפעילויות פנאי משותפות כמו שהוא תיאר את השירות עצמו – "זה החזיר אותי לחיים". מחקר נוסף של עמותת נטל"ל (NATAL – המרכז הישראלי לטיפול בטראומה ובחוסן), שפורסם באוקטובר 2025 ובדק 626 מילואימניקים, מצא שכמעט מחצית מהמילואימניקים שפיתחו סימני פוסט-טראומה מתקשים לחזור לשוק העבודה, וכשליש מהם עדיין מתמודדים עם קשיי חזרה לעבודה או ללימודים חודשים רבים אחרי השחרור. הקושי הזה, על פי גורמי טיפול שצוטטו בעיתונות הישראלית, לא נובע רק מהטראומה עצמה, אלא גם מהניתוק הפתאומי מרשת התמיכה הצפופה שהמסגרת הצבאית סיפקה – וההחלפה שלה, לרוב, בכלום.
התוצאה היא תופעה שכמעט אף אחד לא מתכנן: גבר שביחידת המילואים שלו מרגיש מובן, נתמך ושייך יותר מכפי שהוא מרגיש בחיים "הרגילים" שלו – לא כי הצבא בריא יותר מהאזרחות, אלא כי הוא מספק במקרה בדיוק את המבנה החברתי שהחברה האזרחית הפסיקה לספק. זו לא קריאה לגעגוע למלחמה. זו תזכורת מטרידה לכך שכשגבר ישראלי צריך לצאת למילואים כדי לחוות קרבה גברית עמוקה, הבעיה היא לא במילואים.
שאלות ותשובות
האם משבר החברות הגברי הוא תופעה ייחודית לישראל?
לא. המחקר המכונן בתחום הוא אמריקאי (Survey Center on American Life, 2021), והוא מתאר מגמה שנצפית ברוב העולם המערבי: ירידה בכמות ובעומק החברויות הגבריות מאז 1990. הזווית הישראלית הייחודית היא איך המילואים ההמוניים מאז 2023 חשפו את התופעה הזאת בבירור נדיר, בגלל הניגוד החד בין הקרבה הכפויה בשירות לבין הבדידות שממתינה בחזרה הביתה.
למה גברים מתקשים במיוחד לפנות לעזרה כשהם בודדים?
לפי ד"ר שירי דניאלס מער"ן, גברים נוטים לדחות פנייה לעזרה עד שהמצוקה הופכת קשה מנשוא, מתוך תפיסה שדיבור על רגשות "לא יעזור" ושפנייה לעזרה היא כישלון אישי. הפרדוקס שהיא מתארת: דווקא בנושא הבדידות, נושא שגברים בדרך כלל הכי פחות משתפים בו את הסביבה הקרובה, הם הקבוצה הגדולה ביותר מבין הפונים לקו הסיוע בנושא זה.
האם המילואים "פותרים" את בעיית הבדידות של גברים ישראלים?
לא, וגם לא זו הטענה. המסגרת הצבאית מספקת זמנית מבנה חברתי אינטנסיבי, אבל היא זמנית מעצם הגדרתה, ולעיתים מגיעה יחד עם עומס נפשי, פגיעה כלכלית וקשיי הסתגלות בחזרה. מחקרים על מילואימניקים ששבו מ"חרבות ברזל" מצביעים דווקא על כך שהתמיכה החברתית מעמיתי השירות היא מה שמסייע בהחלמה – תובנה שאפשר וכדאי לתרגם למסגרות אזרחיות, ולא להישאר תלויים במסגרת הצבאית כדי לחוות אותה.
איך גברים ונשים בונים חברות אחרת, בפועל?
לפי ספרות מחקר שמקורה בעבודתו של פול רייט משנת 1982 ופותחה בהמשך על ידי חוקרים כמו ג'פרי גרייף, נשים נוטות לבנות קרבה "פנים אל פנים" – דרך שיחה וחשיפה רגשית ישירה – בעוד גברים נוטים לבנות אותה "כתף אל כתף", דרך עשייה משותפת. חשוב לציין שגם רייט עצמו הזהיר מאוחר יותר מפני הכללת יתר של השוני הזה בין המינים – מדובר במגמה סטטיסטית, לא בחוק ברזל.
מקורות
- Cox, Daniel A. – "The State of American Friendship: Change, Challenges, and Loss", Survey Center on American Life / AEI, 8 ביוני 2021. קישור
- Cox, Daniel A. – "American Men Suffer a Friendship Recession", American Enterprise Institute, 6 ביולי 2021. קישור
- Way, Niobe – "Deep Secrets: Boys' Friendships and the Crisis of Connection", Harvard University Press, 2011. קישור
- Wright, Paul H. – "Men's friendships, women's friendships and the alleged inferiority of the latter", Sex Roles, 1982; והתפתחות הרעיון אצל Geoffrey Greif, "Buddy System: Understanding Male Friendships", Oxford University Press, 2009. קישור
- Oldenburg, Ray – "The Great Good Place", 1989; ערך "Ray Oldenburg", ויקיפדיה. קישור
- Thompson, Derek – "Workism Is Making Americans Miserable", The Atlantic, 2019; ערך "Workism", ויקיפדיה. קישור
- Holt-Lunstad J., Smith T.B., Layton J.B. – "Social Relationships and Mortality Risk: A Meta-analytic Review", PLOS Medicine, יולי 2010. קישור
- Holt-Lunstad J. et al. – "Loneliness and Social Isolation as Risk Factors for Mortality", Perspectives on Psychological Science, 2015. קישור
- Office of the U.S. Surgeon General – "Our Epidemic of Loneliness and Isolation", 2023. קישור
- ynet – "'גברים חושבים שדיבורים לא יעזרו, ושפנייה לעזרה היא כישלון אישי'" (חגי אייד, ראיון עם ד"ר שירי דניאלס, ער"ן), 2025. קישור
- משרד הבריאות – נתוני התאבדויות מתוקננים לגיל לשנת 2020, מובאים בערך "התאבדות בישראל", ויקיפדיה. קישור
- JTA – "Uncertainty and trauma accompany Israeli reservists as they head home — for now — from months at war", 12 בפברואר 2024. קישור
- The Times of Israel – "Heavy rocket fire on central, southern Israel; 300,000 reservists mobilized in 48 hours", אוקטובר 2023. קישור
- Shani, A. et al. – "'It brought me back to life': the essentiality of leisure in Israeli reservists' post-combat reintegration", Leisure Studies, פברואר 2026. קישור
- Haaretz – "New Study: Half of Gaza War Reservists With PTSD Symptoms Struggle to Reenter Workforce" (מבוסס על מחקר עמותת נטל"ל), 30 באוקטובר 2025. קישור