במועצה האזורית בוסתאן אל-מרג' שבעמק יזרעאל יודעים משהו שרוב תושבי ישראל לא צריכים לדעת: איך זה להילחם עשרים שנה על כסף ששייך לכם. המועצה, שמונה ארבעה יישובים וכ-8,680 תושבים בלבד, מנסה מאז 2006 לקבל חלק מהארנונה שנגבית מאזור התעשייה אלון תבור הסמוך – אזור שנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית השכנה, עמק יזרעאל. היא הגישה בקשות למשרד הפנים ב-2014 וב-2017, עתרה לבג"ץ ב-2022, קיבלה החלטת שר בפברואר 2025 – ואז גילתה שההחלטה מעולם לא פורסמה ברשומות, כך שבפועל שום דבר לא זז. בפברואר 2026 היא נאלצה לעתור לבג"ץ בשנית, רק כדי לאכוף החלטה שכבר התקבלה. "המציאות בשטח נותרה ללא שינוי", כתבה המועצה בתשובתה למבקר המדינה. "פניותיה החוזרות ונשנות של המועצה לקבל את הכספים המגיעים לה נתקלו בחומה בצורה של בירוקרטיה... זאת בשעה שהמועצה קורסת תחת נטל גירעוני".
הסיפור הקטן הזה הוא תמצית של בעיה ענקית. דוח חדש של מבקר המדינה, "פערים בהכנסות העצמיות של רשויות מקומיות", שפורסם ביוני 2026 לאחר ביקורת שנערכה במשרד הפנים ובשבע רשויות מקומיות, מוכיח במספרים מה שכל מי שעבר דירה בישראל מרגיש באינטואיציה: מקום המגורים שלכם קובע לא רק כמה תשלמו לעירייה, אלא כמה העירייה תוכל להשקיע בכם בחזרה.
כמה גדול באמת הפער בין הרשויות העשירות לעניות?
הנתון המרכזי בדוח הוא שיעור ה"הכנסות העצמיות" – הכסף שרשות מקומית גובה בעצמה מארנונה, אגרות והיטלים, בלי להזדקק לתקציב הממשלה. בשנת 2023 עמד הממוצע הארצי על 52.7% מסך ההכנסות בתקציב הרגיל. אבל הממוצע מסתיר עולם של הבדלים. ערים יהודיות חזקות במרכז הארץ – תל אביב-יפו, רמת גן, הרצלייה, רעננה וגבעתיים – נעות בין 70% ל-94% הכנסות עצמיות, כלומר כמעט עצמאיות לחלוטין מהמדינה. בקצה השני נמצאות עיירות בדואיות בנגב כמו רהט, תל שבע ולקייה, עם 8.4%-29.9% בלבד. רשויות חרדיות כמו אלעד ומודיעין עילית, וישובים ערביים במרכז הארץ כמו ג'לג'וליה, טירה, כפר ברא וכפר קאסם, נמצאים באותו טווח נמוך של 8.4%-39.9%. גם פריפריה יהודית – נוף הגליל, דימונה, בית שאן – לא מתקרבת למרכז החזק, עם 40%-59.9% בלבד.
מבקר המדינה לא מסתפק בהצגת המפה; הוא חושף גם למה זה קורה ברמת השטח. בין שבע הרשויות שנבדקו לעומק – אלעד, נוף הגליל, בוסתאן אל-מרג', מגידו, דאליית אל-כרמל, כפר כנא ועספייא – נמצא פער של פי חמישה בפוטנציאל ההכנסה נטו מארנונה לנפש: במועצה האזורית מגידו, שיש בה אזורי תעשייה ומסחר, הפוטנציאל עומד על 4,327 שקל לנפש בשנה, מתוכם רוב הסכום מארנונה עסקית. בבוסתאן אל-מרג', שאין בה שום שטח מסחרי או תעשייתי ו-87% מהארנונה שלה מגיעה ממגורים בלבד, הפוטנציאל מגיע ל-861 שקל בלבד. שתי המועצות יושבות זו ליד זו, באותו אזור גיאוגרפי בעמק יזרעאל – ובכל זאת מפרידה ביניהן תהום כלכלית.
מה בעצם קובע אם לרשות יש כסף – ומה לא?
התשובה הפשוטה היא: ארנונה עסקית. תעריפי הארנונה לשימושים שאינם מגורים – משרדים, מסחר, תעשייה – גבוהים בהרבה מתעריפי המגורים, ולכן רשות עם אזור תעשייה מבוסס נהנית מהכנסה יציבה וגדולה בהרבה מרשות שכל שטחיה בנויים למגורים. בשנת 2023 הגיעו הכנסות כלל הרשויות המקומיות מארנונה לכ-31 מיליארד שקל, ומתוכן כ-55% הגיעו דווקא מארנונה לשימושים אחרים ולא ממגורים – למרות שרוב תושבי ישראל גרים, ומשלמים ארנונת מגורים, ולא מנהלים עסקים. עיריית אלעד, למשל, היא מקרה קיצון: רק כ-5% משטחי החיוב בה מסווגים כמשרדים, שירותים ומסחר, וכל היתר הוא מגורים. דוח פנימי של משרד הפנים ציין כבר ב-2022 שרמת השירותים שהעירייה מספקת נמוכה בכ-51% מהרף החציוני של הרשויות היציבות בישראל, ובד בבד חזה שבעשור הקרוב יגדלו בעיר שטחי התעסוקה בכ-495%, לעומת גידול של כ-24% בלבד במספר יחידות הדיור – כלומר גם השיפור הצפוי תלוי כולו בפיתוח מסחרי ותעשייתי, לא בגידול האוכלוסייה עצמו.
הבעיה מחריפה כשגבולות שיפוט לא תואמים היכן שנמצא הכסף בפועל. עיריית נצרת מריבה עם עיריית נוף הגליל הסמוכה כבר יותר משבע שנים על חלוקת הכנסות ממתחם קריית הממשלה, שנמצא בתחום נוף הגליל אך גובל פיזית בנצרת; ועדה גיאוגרפית שהוקמה כדי להכריע בסוגיה לא סיימה את עבודתה עד תום הביקורת בנובמבר 2025. מבקר המדינה כותב במפורש שכאשר רשות אחת "מאבדת נכסים מניבים או נותרת עם מיעוט הכנסות עצמיות, נפגעת יכולתה לספק שירותים בסיסיים לתושביה... ובכך נגרמת פגיעה ישירה באיכות החיים של התושבים". במילים אחרות: מי שמפסיד בקרבות הגבולות הבירוקרטיים האלה הם לא ראשי המועצות – אלה התושבים.
מה קורה לרשות שכבר לא מסוגלת לאזן את התקציב שלה?
כשרשות מקומית לא מצליחה לגשר על הפער בין הכנסותיה העצמיות למה שהיא צריכה להוציא, היא נכנסת למסלול ש"תוכנית הבראה" הוא רק השם המנומס שלו. נתוני משרד הפנים, כפי שפורסמו באוגוסט 2026, מציגים תמונה מטרידה: מתוך 259 הרשויות המקומיות בישראל, רק 38% (כ-98 רשויות) מסווגות כיציבות או איתנות מבחינה פיננסית. 31% נוספים (כ-80 רשויות) נמצאים ב"מצב ביניים" – לא במשבר גלוי, אבל גם לא יציבים. ו-17% – כ-44 רשויות – נמצאים כרגע בתוכנית הבראה או התייעלות פעילה. דוח קודם של מבקר המדינה, מ-2023, מצא ש-71 רשויות מקומיות פעלו במסגרת תוכנית הבראה כלשהי בין השנים 2011 ל-2020, וש-73% מהרשויות שהיו בתוכנית הבראה נכון ליוני 2022 הן מועצות מקומיות, 79% מהן רשויות מהמגזר הערבי, ו-82% ממוקמות במחוזות הצפון וחיפה בלבד – ריכוז גיאוגרפי וחברתי שאינו מקרי.
הכניסה לתוכנית הבראה היא לא רק תווית. כשהגירעון השוטף של עירייה מגיע ל-10% או יותר וגירעונה המצטבר ל-15% או יותר, רשאי שר הפנים למנות לה "חשב מלווה" – פקיד ממשלתי שמקבל בפועל זכות וטו על כל הוצאה משמעותית של הרשות. ראש העיר עדיין נבחר, המועצה עדיין מצביעה – אבל הריבונות הכספית עוברת בפועל לידי המדינה, ונשארת שם עד שהרשות מוכיחה שהיא באמת "הבריאה".
איך כל זה מתורגם לחיים של תושב אחד?
הכי קל לראות את זה בחינוך, כי שם המספרים זמינים לכל אזרח. על פי תחקיר משותף של "שומרים" ו"כלכליסט", תל אביב-יפו משקיעה כ-8,650 שקל בשנה לתלמיד ממקורותיה העצמיים, מעל ומעבר לתקציב משרד החינוך – לעומת כ-3,000 שקל בלבד בירושלים, פי שלושה פחות. "כשרשות יכולה להוסיף פי שניים או שלושה מעל לתקציב המדינה, היא בעצם יוצרת שתי מערכות חינוך שונות לגמרי במדינה אחת", אמרה פרופ' איריס בן דוד הדר מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, שחקרה יחד עם ד"ר רות מעודד את הפער בתוספות התקציב העירוניות. משרד החינוך דורש מינימום של 15 תלמידים כדי לפתוח מגמת לימוד; ברשויות חזקות פותחים מגמה גם עם שמונה, כי התקציב מאפשר זאת. ברשויות חלשות, לעומת זאת, סדר העדיפויות הפוך לגמרי. "קודם לוודא שהתקרה לא דולפת, אחר כך שיש לילדים מה לאכול, אחר כך סיוע לילדים עם צרכים מיוחדים – ולא נשאר כסף לתוכניות חינוכיות", תיאר מנהל מחלקת חינוך באחת הרשויות החלשות. פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל ושרת החינוך לשעבר, מנסחת זאת בחדות: "מערכת החינוך מפקירה את הילדים ברשויות החלשות. אין להן שום סיכוי להתחרות בילדים מרשויות שיכולות 'לקנות' חינוך טוב יותר".
אותו היגיון חוזר גם בתשתיות ובשירותי רווחה יומיומיים – כביש שמתוקן מהר יותר, פארק שמתוחזק, מרכז לגיל הזהב שפועל בשעות נוחות. גם ההנחות בארנונה, שאמורות לסייע לתושבים חלשים, חושפות את אותו פער: בין שבע הרשויות שנבדקו, שיעור ההנחות בארנונת מגורים נע בין 17.19% במגידו (אוכלוסייה חזקה יותר) ל-40.67% בבוסתאן אל-מרג' (אוכלוסייה חלשה יותר) – כלומר דווקא הרשות שממילא גובה הכי פחות, מוותרת גם על הנתח הגדול ביותר ממה שהיא כן גובה.
האם המדינה בכלל מנסה לצמצם את הפער?
יש לה כלי מרכזי אחד: מענק האיזון, שאותו מעניק משרד הפנים לרשויות שהכנסתן נמוכה מהוצאתן המאושרת. ב-2022 הגיע היקפו הכולל לכ-3.3 מיליארד שקל לכלל הרשויות המקומיות בישראל. זה כסף אמיתי – אבל הוא נועד לצמצם פערי הוצאה שוטפת, לא לסגור את הפער העמוק בפוטנציאל הצמיחה: רשות בלי אזור תעסוקה לא תפתח כזה בזכות מענק איזון, וילד שגדל בה לא יזכה לאותה מגמת לימודים כמו ילד ברשות עשירה.
מבקר המדינה עצמו לא מסתיר את חומרת הממצאים, וממליץ למשרד הפנים, בשיתוף משרד האוצר ומשרד הכלכלה והתעשייה, לבחון "הגדלת מקורות ההכנסה, הגברת פוטנציאל הגבייה... וקידומם של מנגנוני איזון וחלוקת הכנסות בין רשויות מרקע חברתי כלכלי גבוה לרשויות מרקע חברתי כלכלי נמוך". בדוח מצוטט גם מנכ"ל משרד הפנים, שאמר את הדברים הבאים בעת הקמת הוועדות הגיאוגרפיות שאמורות לפשר בין רשויות שכנות, ובכך ניסח במילים פשוטות את מה שבעצם עומד על הכף: "אם נולדת ברשות חזקה, המשמעות הפשוטה היא שגם אם באת ממשפחה מוחלשת, בסופו של דבר המערכת המוניציפלית מפצה על זה: כי בתי הספר יהיו יותר איכותיים, כי לרשות המקומית יש משאבים להשקיע שם... השלטון המקומי, הרשות המקומית, יש להם תפקיד במוביליות בישראל". הבעיה היא שהמערכת שאמורה לתקן את זה – חלוקת הכנסות בין רשויות, שינויי גבולות, ועדות גיאוגרפיות – נתקעת פעם אחר פעם בדיוק במקרים שבהם הצורך הכי דחוף: אצל רשות אחת מריצה בקשה שבע שנים, אצל אחרת עשרים.
שאלות ותשובות
מהי "הכנסה עצמית" של רשות מקומית, ולמה היא כל כך קריטית? מדובר בכסף שרשות גובה בעצמה – בעיקר ארנונה, וגם אגרות והיטלים – בלי תלות בתקציב הממשלה. ככל ששיעור ההכנסה העצמית גבוה יותר, לרשות יש יותר חופש לתכנן פיתוח ולהוסיף לשירותים מעבר למינימום שהמדינה מממנת. בממוצע ארצי הוא מהווה 52.7% מהתקציב הרגיל, אך בין רשויות שונות הוא נע בין כ-8% ל-94%.
מה זו "תוכנית הבראה" ומה קורה לרשות שנכנסת אליה? זו תוכנית התערבות של משרד הפנים ברשות עם גירעון כרוני, שמטרתה לאזן את תקציבה. כשהגירעון חורג מרף מסוים, שר הפנים רשאי למנות לרשות "חשב מלווה" – פקיד מדינה שמפקח על כל הוצאה משמעותית, כך שהריבונות הכספית של הרשות מוגבלת בפועל עד שהיא עומדת ביעדי ההבראה.
כמה רשויות מקומיות נמצאות היום במצב כזה? לפי נתוני משרד הפנים, כ-17% מתוך 259 הרשויות המקומיות בישראל – כ-44 רשויות – נמצאות כיום בתוכנית הבראה או התייעלות פעילה, ועוד כ-31% מסווגות ב"מצב ביניים" שאינו יציב לגמרי.
האם מענקי האיזון של המדינה סוגרים את הפער? רק בחלקו. מענק האיזון, שהיקפו הגיע לכ-3.3 מיליארד שקל ב-2022, מסייע לרשויות עניות לכסות פער שוטף בין הכנסות להוצאות מאושרות, אך אינו מייצר להן פוטנציאל צמיחה עצמאי – כלומר אזורי תעסוקה, מסחר ותעשייה – שהוא בדיוק מקור הפער המבני מלכתחילה.
מקורות
- מבקר המדינה, "פערים בהכנסות העצמיות של רשויות מקומיות", דוח על הביקורת בשלטון המקומי, יוני 2026 – https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/2026/Shilton/2026-Shilton-102-Gaps.pdf
- מבקר המדינה, "תוכניות הבראה ברשויות מקומיות", דוח על הביקורת בשלטון המקומי, התשפ"ג-2023 – https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/2023/2023-Shilton/2023-Shilton-101-Havraah.pdf
- יובל לקח, דוח השלטון המקומי של משרד הפנים: קרוב למחצית מהרשויות בישראל אינן מוגדרות במצב יציב או איתן, דבר, 9.8.2026 – https://www.davar1.co.il/692264/
- תמר טרבלסי חדד, החזקים מתחזקים: הפערים בתקציב החינוך ברשויות המקומיות – וכמה משקיעים בילד שלכם, ynet, 16.8.2026 – https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14865257
- מבאקה אל-גרבייה ועד נצרת: משרד הפנים חוסם אזורי תעסוקה, ynet – https://www.ynet.co.il/news/article/h1i34f1uzl
- שחר אילן, כמה מושקע בחינוך של הילדים שלכם? תלוי איפה אתם גרים, תחקיר משותף של "שומרים" ו"כלכליסט", 31.8.2020 – https://www.shomrim.news/hebrew/336