הקלישאה מדברת על "ענן". הדמיון מצייר אינטרנט שמרחף אי-שם מעל הראש, מדלג מלוויין ללוויין ונוחת ישר בטלפון. אבל כשסרטון נטען על מסך בתל אביב, כששיחת וידאו נפתחת מול משרד בניו יורק, כשקובץ עולה לשרת באירופה – המסע האמיתי מתרחש במקום אחר לגמרי: בחושך המוחלט של קרקעית הים, בתוך כבל שקט שעוביו לאורך רוב דרכו, למרבה ההפתעה, אינו עולה בהרבה על עובי של צינור השקיה.
זו אחת התשתיות הקריטיות והפחות מוכרות של העולם המודרני. בלי כבלים תת-ימיים אין דואר אלקטרוני חוצה יבשות, אין שיחות עבודה עם חו"ל, אין ענן – ואין כמעט שום דבר ממה שאנחנו רגילים לכנות "אינטרנט". ולישראל יש בסיפור הזה זווית מיוחדת: בקיץ 2021 הכריזו גוגל וחברת Sparkle האיטלקית על פרויקט כבלים שנועד להפוך את ישראל מנקודת קצה של הרשת האירופית לגשר יבשתי בין אירופה לאסיה. הנה מה שקורה באמת מתחת לפני המים.
כמה כבלים תת-ימיים יש בעולם?
הרבה יותר משנדמה. חברת המחקר TeleGeography, המתמחה במיפוי תשתיות תקשורת עולמיות, עוקבת אחרי יותר מ-600 כבלים תת-ימיים פעילים ומתוכננים, ונכון לתחילת 2026 פרוסים בעולם יותר מ-1.5 מיליון קילומטרים של כבלים בשירות. זהו אורך שמספיק להקיף את כדור הארץ עשרות פעמים – רשת צפופה של עורקים דיגיטליים שמחברת יבשות, מדינות ואיים, וכמעט כולה בלתי נראית למי שמשתמש בה בכל רגע. גם הדרך של ישראל אל שאר העולם עוברת שם, על קרקעית הים התיכון – ועוד נגיע אליה.
הכבל עצמו צנוע בהרבה מהדימוי שלו. לפי TeleGeography, לאורך רוב המסע בעומק האוקיינוס רוחבו של כבל טיפוסי דומה לזה של צינור השקיה. בליבו של הכבל, עטופים בשכבות מגן, יושבים סיבים אופטיים דקיקים שמעבירים את התעבורה הדיגיטלית כאותות אור. והקיבולת מסחררת: כבל MAREA, מהדור המתקדם של הכבלים, מסוגל לפי אותם נתונים להעביר 224 טרה-ביט לשנייה.
גם זהות הבונים השתנתה. בעבר היו אלה בעיקר חברות טלקום מסורתיות, אבל לפי TeleGeography ענקיות התוכן – גוגל, מטא, מיקרוסופט ואמזון – הפכו למשקיעות מרכזיות בכבלים חדשים, והיקף הקיבולת שפורסות מפעילות רשתות פרטיות כאלה עקף בשנים האחרונות את זה של מפעילי עמוד השדרה של האינטרנט. מי שמחזיק מרכזי נתונים ענקיים בכל רחבי העולם, כמו אלה שסקרנו בכתבה על התיאבון החשמלי של הבינה המלאכותית, זקוק גם לשליטה בדרכים שמחברות ביניהם.
למה האינטרנט לא באמת עובר בלוויינים?
זהו כנראה המיתוס העיקש ביותר בתחום. הטלפון אמנם מתחבר אלחוטית לאנטנה סלולרית או לנתב הביתי, אבל משם והלאה המסע כמעט כולו קווי: סיבים בקרקע, ומתחת לים – כבלים. המספרים חד-משמעיים: לפי נתוני ועדת התקשורת הפדרלית של ארצות הברית (FCC), כפי שהם מצוטטים אצל TeleGeography, לוויינים מהווים 0.37% בלבד מכלל הקיבולת הבין-לאומית של ארה"ב. במילים אחרות, על כל אלף יחידות של קיבולת תקשורת שחוצה גבולות, פחות מארבע עוברות דרך החלל.
שווה לעקוב פעם אחת אחרי המסלול המלא. הודעה שנשלחת מטלפון בתל אביב אל שרת בניו יורק מזנקת אלחוטית רק כמה מאות מטרים, עד האנטנה הסלולרית הקרובה. משם היא צוללת אל רשת הסיבים האופטיים היבשתית, מגיעה אל תחנת נחיתה על קו החוף, ויוצאת מערבה על קרקעית הים התיכון. בהמשך הדרך היא תעבור קטע יבשתי נוסף באירופה, תצלול שוב אל כבל שחוצה את האוקיינוס האטלנטי, ורק בקצהו השני תטפס חזרה אל היבשה. שברירי השנייה שהמסע הזה אורך מסתירים אלפי קילומטרים של זכוכית וים.
הסיבה אינה שהלוויינים גרועים, אלא שהם פותרים בעיה אחרת. לוויין מצטיין בכיסוי: הוא מגיע למדבר, לאונייה בלב ים ולאזורים שבהם אין תשתית קרקעית – תחום מתפתח שסקרנו בהרחבה בכתבה על הטלפונים שלומדים לדבר ישירות עם לוויינים. אבל כשצריך להעביר כמויות אדירות של נתונים בין יבשות, במהירות ובעלות נמוכה ליחידת מידע, הסיב האופטי מנצח בפער עצום. הענן, מתברר, שוכן בעיקר על קרקעית הים.
איך מניחים כבל תקשורת באורך אלפי קילומטרים בקרקעית הים?
בסבלנות, ובאונייה ייעודית. לפי TeleGeography, מסלול הכבל נבחר בקפידה רבה כדי שיעבור בנתיב הבטוח ביותר – כזה שעוקף אזורי שברים גיאולוגיים, אזורי דיג, אזורי עגינה וסכנות אחרות.
עומק המים מכתיב את שיטת ההגנה. לפי TeleGeography, בקרבת החוף הכבלים נקברים מתחת לקרקעית הים כדי להגן עליהם, ואילו בים העמוק הם מונחים ישירות על הקרקעית, חשופים אך רחוקים מהישג ידה של רוב הפעילות האנושית. ההיגיון פשוט: הסכנה האמיתית לכבל אינה אורבת במעמקים החשוכים אלא דווקא במים הרדודים והעמוסים שליד החוף, במפגש עם עוגנים, רשתות וספינות.
לכבלים האלה יש גם תוחלת חיים. לפי TeleGeography, הם מתוכננים לחיי שירות של 25 שנה לפחות – ובניסוח של החברה עצמה, אין שום קסם במספר הזה: כבל יכול להמשיך לפעול גם אחרי 25 שנה, אך לא פעם הוא מוצא משירות דווקא מוקדם יותר, משום שהוא מתיישן כלכלית ואינו מסוגל עוד להציע קיבולת כמו זו של כבלים חדשים בעלות דומה. וגם סוף החיים אינו סוף הסיפור: לפי אותו מקור, חברות רוכשות זכויות על כבלים שיצאו משירות, מושות אותם מהמים ומפרקות אותם לחומרי גלם – מחזור בקנה מידה אוקייני.
מה קורה כשעוגן קורע כבל תת-ימי?
זה קורה הרבה יותר משנדמה. לפי נתוני הוועדה הבין-לאומית להגנת כבלים (ICPC) המצוטטים אצל TeleGeography, נרשמות בממוצע כ-200 תקלות כבלים בשנה בעולם – יותר מפעם אחת בכל יומיים. הגורם המרכזי אינו דרמטי במיוחד: כשני שלישים מהתקלות נגרמות מתאונות של ספינות דיג ומאוניות שגוררות עוגן על הקרקעית. גורמים סביבתיים, כמו רעידות אדמה, אחראים לחלק נוסף. ומה עם הכרישים המפורסמים שנושכים כבלים? לפי TeleGeography מדובר במיתוס: בין 2007 ל-2014 נרשמו אפס תקלות כבלים כתוצאה מנשיכות של דגים – ובכלל זה כרישים.
ובכל זאת, רוב התקלות האלה לא מגיעות לכותרות, ומעטים מרגישים בהן. הסיבה, לפי TeleGeography, היא גישת "הביטחון שבמספרים" של חברות התקשורת: הן מפזרות את הקיבולת שלהן על פני כמה כבלים, כך שכשאחד נקרע, התעבורה ממשיכה לזרום בכבלים האחרים עד שהשירות בכבל הפגוע משוחזר. מאותה סיבה, מדינות זקוקות לכמה כבלים כדי להבטיח קישוריות אמינה.
התיקון עצמו הוא מבצע ימי סבלני להפליא. לפי תיאור שפרסמה TeleGeography ביולי 2025, אוניית תיקון מודרנית משתמשת בוו ייעודי כדי ללכוד את הכבל הפגוע על קרקעית הים, מושה אותו באיטיות אל פני המים ואל הסיפון, ושם הקטע הפגוע מוסר ומוחלף בקטע חדש מתוך מלאי כבל רזרבי שהאונייה נושאת. משך התיקון תלוי במיקום התקלה ובזמינות של צי אוניות התיקון העולמי – והצי הזה מזדקן: לפי דוח משותף של TeleGeography וחברת Infra-Analytics שהוצג באותו פרסום, שמירה על רמת השירות הקיימת תדרוש השקעה של כ-3 מיליארד דולר, ובכלל זה רכישה של 15 אוניות חלופיות וחמש אוניות נוספות.
מה זה פרויקט Blue-Raman ולמה המסלול עובר דווקא דרך ישראל?
ביולי 2021 פרסמו גוגל ו-Sparkle, שהייתה בעת ההכרזה זרוע התקשורת הבין-לאומית של Telecom Italia, הודעה משותפת על שתי מערכות כבלים חדשות. לפי ההודעה, מערכת Blue נועדה לחבר את איטליה, צרפת, יוון וישראל, ומערכת Raman נועדה לחבר את ירדן, סעודיה, ג'יבוטי, עומאן והודו. כל אחת מהמערכות תוכננה לכלול 16 זוגות סיבים אופטיים – כשכל זוג כזה הוא נתיב תקשורת עצמאי, שמוליך אור בכיוון אחד בסיב אחד ובכיוון הנגדי בסיב השני – ולמקטע BlueMed של המערכת ייעדה Sparkle קיבולת מתוכננת התחלתית של יותר מ-25 טרה-ביט לשנייה לכל זוג סיבים. בהכרזה המקורית הוצב גם יעד של מוכנות לשירות ב-2024 – וראוי לקרוא אותו כפי שהוא: היעד שהוצהר ב-2021. הכתבה הזאת מתארת את הפרויקט על פי אותה הכרזה מקורית והדיווחים העיתונאיים עליה.
הפרט המרתק מנקודת מבט ישראלית הוא שהחיבור בין שתי המערכות אינו ימי אלא יבשתי. לפי דיווח כלכליסט מיולי 2021, מערכת Blue תוכננה להיכנס לישראל מול חופי תל אביב, מערכת Raman תוכננה לצאת מאזור גבול ישראל-ירדן ליד אילת, ובזק אמורה הייתה לספק את החיבור היבשתי בין שני הכבלים. עלות הפרויקט כולו הוערכה באותו דיווח, על פי חברת הייעוץ Salience מדובאי, בכ-400 מיליון דולר.
ולמה בכלל לעבור דרך ישראל? התשובה טמונה בגיאוגרפיה של האינטרנט. הנתיב הקלאסי בין אסיה לאירופה עובר דרך מצרים, ולפי אותו דיווח בכלכליסט, המעבר דרך ישראל נועד לאפשר לגוגל להוזיל עלויות ולהקטין את הסיכון הכרוך בהנחת כבל באזור שכבר עוברים בו כבלים רבים. במקום להצטופף בנתיב העמוס, המסלול המתוכנן מטפס מהים התיכון אל היבשה בתל אביב, חוצה את הנגב, ויורד חזרה אל הים בואכה אילת – כשישראל משמשת גשר יבשתי בין שני ימים ושתי יבשות.
בפעם הבאה שסרטון נטען בלי להיתקע, שווה לזכור את התמונה הזאת: אלפי קילומטרים של זכוכית דקיקה עטופה בשריון, מונחת בחושך על קרקעית הים, בין ספינות דיג, עוגנים ורעידות אדמה – ובכל זאת עובדת, שנה אחרי שנה. האינטרנט מרגיש אוורירי כמו ענן, אבל הוא רטוב, כבד ופיזי לחלוטין. ובשביל ישראל, שיושבת על חוף הים התיכון בצומת שבין יבשות, הכבלים האלה הם לא רק תשתית – הם קו החיים הדיגיטלי אל שאר העולם.
שאלות ותשובות
האם ישראל יכולה להישאר מחוברת לאינטרנט אם כבל תת-ימי נקרע? העיקרון שמחזיק את האינטרנט העולמי הוא יתירות. לפי TeleGeography, חברות התקשורת מפזרות את הקיבולת שלהן על פני כמה כבלים במקביל, כך שכשכבל אחד נקרע, התעבורה מנותבת אל הכבלים האחרים בזמן שהפגוע מתוקן – ומדינות נדרשות להחזיק כמה כבלים כדי להבטיח קישוריות אמינה. זו בדיוק הסיבה שנקודות נחיתה חדשות, כמו זו שתוכננה למערכת Blue מול חופי תל אביב, הן נכס אסטרטגי ולא רק פרויקט עסקי.
מי בונה ומממן את הכבלים התת-ימיים – מדינות או חברות פרטיות? בעיקר חברות פרטיות. במשך שנים היו אלה חברות התקשורת שמפעילות את עמוד השדרה של האינטרנט, אבל לפי TeleGeography הצטרפו אליהן ענקיות התוכן – גוגל, מטא, מיקרוסופט ואמזון – שהפכו למשקיעות מרכזיות בכבלים חדשים. פרויקט Blue-Raman ממחיש את המודל: לפי כלכליסט, גוגל חברה בו ל-Sparkle, אז מקבוצת Telecom Italia, ולשותפים נוספים, ובישראל אמורה הייתה בזק לספק את הקטע היבשתי.
למה מסלול Blue-Raman עוקף את מצרים, ומה ישראל מרוויחה מזה? לפי דיווח כלכליסט מיולי 2021, הבחירה במעבר דרך ישראל במקום דרך מצרים נועדה להוזיל עלויות ולהקטין את הסיכון שבהנחת כבל באזור שכבר מצטופפים בו כבלים רבים. ישראל מרוויחה מעמד של תחנת מעבר על ציר תקשורת עולמי בין אירופה לאסיה: הקטע היבשתי בין תל אביב לאילת, שעל פי אותו דיווח אמור היה להיות באחריות בזק, הופך אותה מנקודת קצה של הרשת לגשר שדרכו זורמת תעבורה בין-לאומית – על היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים הנלווים לכך.
מקורות
- Submarine Cable Frequently Asked Questions - TeleGeography, נתונים נכון ל-2026.
- You've Read About Submarine Cable Breaks. Now Read About the Repairs. - TeleGeography, יולי 2025.
- Sparkle to Build Blue and Raman Submarine Cable Systems in Collaboration with Google - Sparkle (TIM Group), יולי 2021.
- Announcing the Blue and Raman subsea cable systems - Google Cloud Blog, יולי 2021.
- Google officially announces subsea cable to connect Europe and Asia via Israel - CTech by Calcalist, יולי 2021.