ביום אוגוסט רגיל, כשטמפרטורת האוויר בתל אביב עמדה על 32 מעלות, יצאו פעילי גרינפיס ישראל לרחובות עם מצלמה תרמית. התוצאות, שפורסמו בספטמבר 2024, נראו כמו טעות במכשיר: על מדרכות ואספלט חשופים לשמש נמדדו יותר מ-50 מעלות, בעוד שכמה מטרים משם, מתחת לעץ או ליד צמחייה, הראתה המצלמה 27 מעלות בלבד. אותו רחוב, אותה שעה, פער של יותר מ-20 מעלות – וההבדל היחיד הוא צל.
רגע לפני שהקיץ מכה שוב, שווה להתעכב על השאלה הפשוטה הזאת: אם ההבדל בין רחוב נסבל לרחוב מסוכן הוא בסך הכול חופת עלים ירוקה, למה ישראל – מדינה שבה השמש היא עובדת מדינה במשרה מלאה – עדיין מתקשה כל כך לייצר צל?
מה זה אי חום עירוני ולמה הוא מסוכן?
אי חום עירוני הוא אחת התופעות המתועדות ביותר באקלים עירוני: טמפרטורת האוויר בתוך העיר גבוהה מזו שבשטחים הפתוחים סביבה. הבטון והאספלט סופגים את קרינת השמש לאורך היום ופולטים אותה בחזרה בלילה, הרחובות הצרים "כולאים" את החום, ומזגנים וכלי רכב מוסיפים חום משלהם. דוח מבקר המדינה שעסק בהצללת המרחב הציבורי, שפורסם ביולי 2025, מציג את הטווח המלא: טמפרטורת האוויר בתוך הערים גבוהה ב-2 עד 12 מעלות בהשוואה לאזורים שמחוץ לעיר. מחקרים שמצטטת גרינפיס מדברים על פער של כ-9 מעלות בין מרכזי ערים לשטחים פתוחים.
חוקר האקלים העירוני פרופ' אביתר אראל מאוניברסיטת בן-גוריון הראה עוד ב-2016, בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", שעוצמת אי החום מגיעה לשיאה דווקא כמה שעות אחרי השקיעה – אז יכול הפער להגיע ל-5 מעלות ויותר. במילים אחרות: העיר לא רק חמה יותר ביום, היא גם מסרבת להתקרר בלילה.
וזה כבר לא סיפור של אי-נוחות. השירות המטאורולוגי מצא בניתוח מגמות שפרסם ביולי 2024 שהטמפרטורות הממוצעות בישראל מטפסות בקצב של 0.5 עד 0.6 מעלות בעשור – ושעד סוף המאה צפויה התחממות מצטברת של כ-3.5 מעלות. גלי חום ארוכים ותכופים יותר פוגשים אוכלוסייה שרובה המוחלט – יותר מ-90% – גר בערים. התייבשות, עלייה בלחץ הדם, החמרת מחלות לב – החום הורג בשקט, ובעיקר את מי שאין לו מזגן או את מי שחייב ללכת ברגל.
70 מעלות בשמש: המדידות מהשטח
נחזור לרגע למצלמה התרמית של גרינפיס. מעבר לפער שבין אספלט חשוף (מעל 50 מעלות) לפינה מוצלת (כ-27 מעלות), המדידות המחישו עיקרון פיזיקלי שכדאי להכיר: ביום קיץ חם, השמש מסוגלת לחמם משטחים עירוניים חשופים – גגות, מדרכות, כבישים – לטמפרטורות הגבוהות ב-27 עד 50 מעלות מטמפרטורת האוויר. מכאן הגיעה הכותרת שנתן הארגון לממצאים: "70 מעלות בשמש". כשהאוויר ב-32, פני האספלט יכולים לחצות את ה-70 בקלות.
דוח המבקר מוסיף נתון חשוב לא פחות: הפרש הטמפרטורות בין שטחים מוצלים לשטחים חשופים לשמש במרחב העירוני עשוי להגיע בקיץ ל-15 מעלות ויותר. אבל הנקודה המעניינת באמת היא זו – הפערים האלה נמדדים על פני המשטחים, כמעט בלי להשפיע על טמפרטורת האוויר שסביבם. הקרינה הישירה היא שעושה את ההבדל: גם כשמד הטמפרטורה לא זז, עצם החשיפה לשמש מקפיצה את עומס החום שהגוף חווה. לכן אפשר לקרוס מחום ברחוב שבו "רק" 33 מעלות, ולכן צל – לא מזגן ולא מתזי ערפול – הוא קו ההגנה הראשון של מרחב ציבורי בקיץ הישראלי.
העץ כמזגן: מה הצל באמת עושה?
עץ רחוב בוגר הוא מכונת קירור משוכללת להפליא. הוא חוסם את רוב הקרינה הישירה, מקרר את סביבתו בדיות – אידוי מים מהעלים – סופח מזהמים ואפילו מנמיך את רעש הרחוב. פרופ' עדי וולפסון ממכללת סמי שמעון סיכם את המספרים בטור שפרסם ב-ynet בפברואר 2025: הצללה נכונה, בעיקר באמצעות עצים, מורידה את טמפרטורת האוויר עצמה בעד כ-5 מעלות – ואת "הטמפרטורה הפיזיולוגית השקולה", זו שמשקללת גם לחות, רוח וקרינה, בעד 15 מעלות. עצים מפחיתים את עומס החום בעד כ-50%, מצמצמים זיהום אוויר בעד 20% ומורידים עד כ-10 דציבלים מרעש הרחוב.
המספרים האלה אינם תאוריה. מחקר ישראלי ותיק שנערך בבאר שבע – בהובלת פרופ' עודד פוצ'טר וד"ר לימור שעשוע-בר – מדד ומצא שעצי רחוב מורידים את טמפרטורת האוויר ביום ב-1.5 עד 3 מעלות, ואת עומס החום במונחים פיזיולוגיים בעד 18 מעלות, שתי דרגות שלמות של עקת חום. בעברית פשוטה: אותו רחוב עצמו יכול להיות נעים כמו יום אביב או לוהט כמו תנור, תלוי אם שתלו בו עצים לפני עשרים שנה.
וזה גם עסק משתלם. מחקר עלות-תועלת שפרסמו משרד הבריאות ומשרד הבינוי והשיכון בשיתוף מכללת תל חי, המצוטט בדוח המבקר, חישב שפרויקט הצללה טבעית בשדרה באורך קילומטר שבה הולכים מדי יום אלפי עוברי אורח מניב תשואה פנימית של 27.64% בשנה – בזכות מניעת סרטן עור, עידוד הליכה ופעילות גופנית וספיחת מזהמים. הדוח מציין גם שרחוב מסחרי מוצל מעלה את ערכו בכ-33% בזכות כניסות רבות יותר לבתי עסק. קשה למצוא תשתית עירונית אחרת עם החזר כזה.
למה אין צל: הכלכלה הנסתרת של עץ רחוב
אם עץ הוא המזגן הזול ביותר שיש לעירייה, למה הרחובות שלנו עדיין חשופים? התשובה מסתתרת מתחת למדרכה.
עיריית ירושלים ניסחה זאת בפשטות בתשובתה למבקר המדינה בנובמבר 2024: החסם העיקרי לנטיעת עצים ברחוב הוא רוחב המדרכה, לצד היקף התשתיות התת-קרקעיות. כשהמדרכה צרה מ-2.5 מטרים, אי אפשר לספק לעץ בית גידול הולם – והשורשים שנדחסים למקום צר מדי מרימים את אבני המדרכה וגורמים נזק. מתחת לפני הקרקע מתנהלת תחרות אכזרית על נפח: צנרת מים וביוב, כבלי חשמל ותקשורת, חניונים תת-קרקעיים. במרץ 2024, למשל, גילתה העירייה שחלק גדול מהנטיעות שתוכננו ברחובות פיינשטיין ורופין כלל לא יבוצעו, כי התשתיות שהתגלו בשטח היו שונות מהמסמכים – ותפסו בדיוק את המקום שיועד לבתי הגידול של העצים.
ויש גם את הצד השני של המאזן: הכריתות. לפי הערכת פקיד היערות הממשלתי, המצוטטת בדוח המבקר, כמחצית מכריתות העצים בישראל נעשות מכוח רישיונות בנייה ופיתוח – וכ-70% מהן בשל עבודות תשתית גדולות של גופים ממשלתיים. גרוע מכך: להערכתו, כ-95% ממי שקיבלו רישיון כריתה בעקבות בקשות פרטניות כלל אינם מבצעים את הנטיעה החלופית שהם מחויבים בה. ובאופק מרחף איום גדול עוד יותר – על פי הערכות שמופיעות בתוכנית הלאומית להצללה, במסגרת תוכניות המטרו בגוש דן עלולים להיכרת כ-16,000 עצים.
התוצאה היא משוואה עירונית עקומה: עץ בוגר, שנדרשות לו כשמונה שנים כדי לספק הצללה מלאה, נכרת ברגע אחד לטובת פרויקט תשתית – והשתיל שנשתל במקומו, אם נשתל, יחזיר את הצל רק בעוד עשור. ההתחדשות העירונית מוסיפה לחץ משלה: מרתפי חניה שנחפרים מקיר לקיר לא משאירים לשורשים מקום, ומדרכות שנשארו צרות אינן עומדות בתקן המינימלי שמאפשר נטיעה.
התוכנית הלאומית להצללה – ומה תוקע אותה?
על הנייר, ישראל דווקא מסודרת. בינואר 2022 התקבלה החלטת ממשלה 1022, שהציבה לראשונה יעד לאומי: צל עצים רציף של 70% במדרכות ברחובות בעלי פוטנציאל הליכתיות משמעותי – רחובות עם תחבורה ציבורית או פעילות מסחרית – עד שנת 2040, לצד רתימת 100 רשויות מקומיות לתוכניות ייעור עירוני. בעקבות ההחלטה פורסמה בסוף 2022 התוכנית האסטרטגית הלאומית להצללה וקירור במרחב העירוני באמצעות עצים – מסמך שגיבשו המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות והמועצה הלאומית לכלכלה בשיתוף יותר מ-75 אנשי מקצוע. לפי הערכת המועצה הלאומית לכלכלה, מימוש ההחלטה יביא לנטיעת כ-450 אלף עצים עד 2040, בתקציב של כ-150 מיליון שקל בשנה לאורך 15 שנים – כ-2.25 מיליארד שקל במצטבר.
אלא שבין ההחלטה לרחוב נפער בור, ודוח המבקר מיולי 2025 מיפה אותו סעיף אחרי סעיף. לרבים מסעיפי ההחלטה לא הוצמד תקציב מוגדר שיאפשר את יישומם. השתתפות הרשויות המקומיות נותרה בגדר רשות, ויכולת ההנעה של הממשלה מוגבלת בהתאם. מתוך ארבע הרשויות שנבדקו לעומק – אילת, בית שמש, דימונה וירושלים – עלו פערים גדולים: בית שמש כלל לא ידעה על קול קורא ממשלתי לתמיכה בהצללה, ודימונה לא הייתה זכאית להגיש בקשה כי הקול הקורא יועד ליישובים של יותר מ-50 אלף תושבים – אף שלפי מיפוי המשרד להגנת הסביבה שתי הערים משופעות באיי חום עירוניים.
גם תשתית הנתונים חורקת. מאגר העצים הארצי שהוקם מכוח ההחלטה כלל בתחילת 2025 נתונים על כ-2.94 מיליון עצים, אבל רק 9% מהרשויות המקומיות שיתפו בו את סקרי העצים שערכו – כך שאיש אינו יודע באמת כמה עצים ניטעים, כמה נכרתים וכמה צל יש בכל עיר. ובינתיים, הרגולציה היחידה שמחייבת הצללה בישראל היא תקנות משנת 2019 שדורשות 70% צל לפחות במגרשי משחקים. מדרכות, תחנות אוטובוס, שבילי אופניים, רחובות מסחריים – כל אלה נותרו מחוץ לחובה.
מה עיר יכולה לעשות כבר הקיץ?
החדשות הטובות: לא צריך לחכות ל-2040, וגם לא לממשלה. חלק מהפתרונות זמינים לכל עירייה כבר עכשיו.
ראשית, לשמור על מה שיש. עץ בוגר שנשמר שווה הרבה יותר משתיל חדש, שיחזיר את הצל רק בעוד שנים ארוכות, ולכן ההחלטה החשובה ביותר של עירייה היא פשוט לא לכרות – לדרוש חלופות תכנוניות לפני כל פגיעה בעץ קיים, כפי שעשתה הוועדה בחולון כשהזיזה מבנה שלם בתוכנית התחדשות עירונית כדי לשמר עץ שקמה עתיק.
שנית, לתאם את תת-הקרקע מראש. הניסיון של ירושלים מלמד שנטיעות נכשלות כשמגלים את התשתיות באיחור; תכנון שמתחיל מהעץ – בית גידול, נפח שורשים, מרחק מצנרת – במקום להשאיר אותו לסוף, הוא ההבדל בין שדרה לעציץ.
שלישית, להצל גם בלי עצים היכן שאין ברירה. משטחים בהירים מחזירי קרינה, קולונדות, מפרשי הצללה מעל תחנות אוטובוס וגני משחקים – ואפילו פאנלים סולאריים מעל חניונים ומגרשי ספורט, פתרון שמייצר צל וחשמל נקי בו-זמנית (על הצד הפחות מדובר של המהפכה הסולארית כתבנו בהרחבה בכתבה על צונאמי פסולת הפאנלים). ובעולם כבר יש ממי להעתיק: פיניקס שבאריזונה, עיר עם אקלים ישראלי למדי, הייתה הראשונה בעולם שהקימה אגף עירוני ייעודי להתמודדות עם חום קיצוני, ומיאמי וסינגפור הצטרפו אליה.
ורביעית, למדוד. אי אפשר לנהל את מה שלא סופרים: סקר עצים עדכני, מפת כיסוי צמרות ויעד הצללה מדיד לכל שכונה הם תנאי הכניסה לניהול רציני של "היער העירוני". מדריך התכנון למיתון חום עירוני שפרסם המשרד להגנת הסביבה באוגוסט 2024 נותן לרשויות את ארגז הכלים המלא.
השורה התחתונה פשוטה: הצל הוא לא מותרות אסתטיים אלא תשתית מצילת חיים, זולה להפליא ביחס לתועלת שלה. השאלה היחידה היא אם נתייחס אליה כך – לפני שהקיץ הבא יזכיר לנו שוב, ב-70 מעלות על המדרכה, כמה היא חסרה.
שאלות ותשובות
מהו אי חום עירוני? תופעה שבה טמפרטורת האוויר בתוך העיר גבוהה מזו שבסביבתה הפתוחה – לפי דוח מבקר המדינה, ב-2 עד 12 מעלות. הבטון והאספלט אוגרים את קרינת השמש ביום ומשחררים אותה בלילה, ולכן העיר גם מתקררת לאט: עוצמת אי החום מגיעה לשיא דווקא שעות אחרי השקיעה.
בכמה מוריד עץ את הטמפרטורה ברחוב? עצי רחוב מורידים את טמפרטורת האוויר ביום ב-1.5 עד 3 מעלות, ובהצללה טובה עד כ-5 מעלות. ההשפעה הדרמטית באמת היא על עומס החום שהגוף חווה: הטמפרטורה הפיזיולוגית השקולה מתחת לחופת עצים נמוכה בעד 18 מעלות, והעומס התרמי קטן בעד כמחצית.
מה קובעת התוכנית הלאומית להצללה? בהמשך להחלטת ממשלה 1022 מינואר 2022, התוכנית מציבה יעד של 70% צל עצים רציף במדרכות ברחובות הליכתיים עד 2040, ורתימה של 100 רשויות מקומיות לתוכניות ייעור עירוני. לפי הערכת המועצה הלאומית לכלכלה מדובר בכ-450 אלף עצים חדשים ובתקציב מצטבר של כ-2.25 מיליארד שקל – אבל דוח מבקר המדינה מיולי 2025 מצא שלרבים מסעיפי ההחלטה אין תקציב מוגדר ושיישומה בפועל רק בתחילתו.
מקורות
- 70 מעלות בשמש: מבט על איי החום העירוני בתל אביב בעזרת מצלמה תרמית. גרינפיס ישראל, 19.9.2024. קישור
- הצללת המרחב הציבורי העירוני. דוח על הביקורת בשלטון המקומי, מבקר המדינה, יולי 2025. קישור
- תכנית אסטרטגית לאומית להצללה וקירור במרחב העירוני באמצעות עצים. המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר והמועצה הלאומית לכלכלה, 2022. קישור
- ללא צל של ספק: כך אפשר להוריד את עומס החום בעיר. פרופ' עדי וולפסון, ynet, 13.2.2025. קישור
- מיתון עומס חום בערים מדבריות באמצעות צמחים – באר שבע כמקרה בוחן. עודד פוצ'טר ואחרים, אקולוגיה וסביבה, 2012. קישור
- האם עלינו להיות מודאגים מאי החום העירוני? אביתר אראל, אקולוגיה וסביבה, סתיו 2016. קישור
- מדריך תכנון למיתון חום עירוני. המשרד להגנת הסביבה, אוגוסט 2024. קישור