תפתחו את המגירה הראשונה בבית. סיכוי גבוה שיש שם סמארטפון ישן שכבר לא בשימוש – אולי שניים. לפי סקר של פלאפון, כ-85% מהישראלים מחזיקים בבית לפחות מכשיר אחד כזה, וביחד הם מסתכמים בכ-7.8 מיליון סמארטפונים "רדומים", בשווי מוערך של כ-2 מיליארד שקל וכ-1,400 טון של חומרי גלם שיושבים בשקט בין הגרביים למטענים הישנים.
זו לא רק סקרנות סטטיסטית. זאת תמונת מצב של כשל שיטתי. ישראל מייצרת מדי שנה בין 130,000 ל-155,000 טון פסולת אלקטרונית – הטווח הרחב הזה, החוזר ממקור למקור, הוא בעצמו סימפטום: אין גורם רשמי אחד שמפרסם נתון שנתי אחיד וברור. יש לה, מאז 2012, חוק אחריות יצרן מורחבת עם יעד מיחזור רשמי של 50% ממשקל הציוד הנמכר. ובכל זאת, ב-2024 – השנה שבה המערכת הזאת הייתה אמורה להוכיח את עצמה – כמות הפסולת האלקטרונית שנאספה בפועל צנחה ב-27%, מכ-82,500 טון ל-65,000 טון בלבד. המשרד להגנת הסביבה עצמו מודה שבמשך שנתיים רצופות, 2024 ו-2025, הוא לא אכף את החוק נגד אף מפר.
כמה פסולת אלקטרונית ישראל באמת מייצרת?
השאלה הזאת, שנשמעת פשוטה, מתבררת כבלתי פתירה. המשרד להגנת הסביבה מצוטט במקורות שונים כמי שאומד את הכמות בכ-130,000 טון בשנה, בעוד שדוח אחר של המשרד עצמו, שצוטט ב"טיימס אוף ישראל" ב-2023, מדבר על 155,000 טון לשנת 2020, מתוכם 70,000 טון (כ-45%) ממוחזרים. גם הוויקיפדיה העברית, שמסתמכת על מקורות רשמיים, נוקבת בכ-130,000 טון בשנה – אך בשיעור איסוף של כ-15% בלבד מהמגזר הביתי ב-2023. שלוש הערכות, שלוש הגדרות שונות של "מיחזור", ואף אחת מהן לא באמת מסתדרת עם השתיים האחרות.
בכל אחת מהגרסאות, המסקנה הכללית זהה: פסולת אלקטרונית מהווה רק כ-3% ממסת הפסולת הכוללת של ישראל, אך אחראית לכ-70% מהחומרים הרעילים שבתוכה – נתון שחוזר בעיתונות ובמסמכים רשמיים כמעט כניסוח קבוע, גם אם מקורו האקדמי המדויק לא תמיד מזוהה. בין אם מדובר ב-13 ק"ג לנפש בשנה או ב-16, ישראל נמצאת פחות או יותר בטווח שבו נמצאת אירופה – אבל כדי לומר את זה בביטחון מלא צריך קודם נתון אחד מוסכם, וכזה עדיין אין.
ק"ג פסולת אלקטרונית לנפש בשנה, 2022. נתון ישראל הוא הערכה עקיפה שלנו לפי חלוקת האומדן הרשמי (130-155 אלף טון) באוכלוסייה – לא פורסם דוח רשמי פר-מדינה לישראל. מקור: Global E-waste Monitor 2024 (UNITAR/ITU).
בקנה מידה עולמי, לפי ה-Global E-waste Monitor 2024 של האו"ם (UNITAR/ITU), נוצרו ב-2022 כ-62 מיליון טון פסולת אלקטרונית – שיא כל הזמנים, כמות ששקולה ל-1.55 מיליון משאיות ענק בנות 40 טון, שדי בהן כדי ליצור שיירת משאיות שתקיף את קו המשווה. מתוכה, רק כ-22.3% מטופלים ונאספים בערוצים פורמליים ומתועדים. התחזית ל-2030 מדאיגה עוד יותר: כ-82 מיליון טון, כאשר שיעור המיחזור הפורמלי צפוי לרדת לכ-20% בתרחיש "עסקים כרגיל" – כלומר הפסולת גדלה מהר יותר מהיכולת העולמית להתמודד איתה.
למה קרס תאגיד המיחזור אקומיוניטי?
מאחורי הצניחה של 27% עומד סיפור מוסדי קונקרטי. חוק הפסולת האלקטרונית הישראלי בנוי סביב "גופים מיושמים מוכרים" – תאגידי מיחזור שהיבואנים והיצרנים מחויבים להתקשר איתם. עד 2024 פעלו בישראל שני תאגידים כאלה: מ.א.י, השותפה של ארגון ERP האירופי, ואקומיוניטי – תאגיד חברתי שייחודו היה העסקת כ-80 עובדים עם מוגבלויות בפירוק ציוד אלקטרוני במפעל האם שלו.
ביוני-יולי 2024 החליט המשרד להגנת הסביבה שלא לחדש את הכרת אקומיוניטי, בטענה לכשלים חוזרים: אי-יישום איסוף מהמדרכה כנדרש, נקודות איסוף בלתי מספיקות, ואי-העברת פסולת למתקני מיחזור מתאימים. כמחצית מהרשויות המקומיות בישראל קיבלו על כך הודעה בהתראה של יום אחד בלבד. אקומיוניטי עתרה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך העתירה נדחתה בספטמבר 2024. השופט נמרוד פוקס כתב בפסק הדין כי "הביצועים בעבר מוכיחים כישלון בעמידה בהתחייבויות, הפוגע ביעדי יישום החוק". רשויות מקומיות התריעו במקביל כי הליכי מכרז לתאגיד חלופי אורכים 3-6 חודשים – ויוצרים פער מסוכן בלי פתרון ביניים; עירייה אחת בשרון הזהירה במפורש מ"סיכוני תברואה".
התאגיד שהוכר במקום אקומיוניטי, טמ"י (תאגיד המיחזור ישראל), מנוהל מאז יולי 2024 בידי עינב בן נעים, שמביאה איתה 30 שנות ניסיון מעולם ההייטק. "מה שמניע אותי כל בוקר זה הידיעה שאנחנו יכולים למדוד את ההשפעה שלנו", אמרה בן נעים בראיון ל"דה מרקר". "כל קילוגרם פסולת אלקטרונית שנאסף הוא תוצאה שאפשר לראות ולספור." אבל בעוד המערכת מתארגנת סביב שחקן חדש, הפסולת שלא נאספה לא נעלמה – היא פשוט נשארה בדירות, במחסנים, ואצל קבלנים שמחפשים לה יעד.
מי בכלל אוכף את החוק הזה?
התשובה הקצרה, לפי הודאת המשרד להגנת הסביבה עצמו: כמעט אף אחד, כבר שנתיים. ביקורת פתע שערך המשרד ב-43 מתקני טיפול בפסולת אלקטרונית ביוני 2023 מצאה חשד להפרה ב-28 מהם (65%) – כשלים בהפרדת ציוד, במערכות אטימה, בתשתיות ניקוז ייעודיות ובמעקב אחר יעד הפסולת – עם קנסות פוטנציאליים שהגיעו עד 649,330 שקל. אבל לפי דוח מדיניות פנימי שפרסמה תקשורת המקצוע (Infospot) בינואר 2026, המשרד מודה כי לא ביצע אכיפה ממשית נגד מפרי החוק ב-2024 וב-2025, ומתכנן להתחיל בכך רק ב-2026 – בעיקר נגד יבואנים ומשווקים שלא חתומים כלל עם אחד משני התאגידים המוכרים.
זה לא פער חדש. עוד ב-2016 הודה מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה דאז כי אין ביכולתו לאכוף את החוק בגלל מחסור בכוח אדם, וב-2018 חשפה חקירה כי אפילו גופים מורשים עצמם שרפו פסולת אלקטרונית וגרמו לזיהום. במקביל לפער הזה מקדם המשרד תוכניות שאפתניות על הנייר: יעד ל-40 מתקני טיפול מוסמכים לפי התקן האירופי CENELEC EN50625 עד סוף 2026, וחידוש רישיון מ.א.י לחמש שנים נוספות, כשהמנכ"ל דותן קבק מכריז על תוכנית להרחבת נקודות איסוף בתחנות דלק ובסופרמרקטים ועל הגדלת תקציב הפרסום פי חמישה. השאלה שנשארת פתוחה היא איך אפשר להשיג יעד של 50% מיחזור כשאין מי שאוכף את מי שלא עומד בו.
שריפות הליתיום בחירייה: הסיכון החדש
בזמן שהמדינה מתמודדת עם המשבר הכרוני, מתפתח במתקן חירייה בגוש דן – הבירה הבלתי רשמית של הפסולת הישראלית – סיכון אקוטי ומיידי יותר: סוללות ליתיום שמושלכות לפחים הירוקים יחד עם פסולת ביתית רגילה מתחילות לגרום לשריפות. לפי דיווח של ynet, במתקן נרשמו 60 אירועי התלקחות בחודש ינואר לבדו, כולל שתי שריפות גדולות שגרמו לנזק, בעלות תיקון מוערכת של כ-2 מיליון שקל – ובממוצע ארצי נרשמות כיום כשתי שריפות ביום במתקני קבלה ומיחזור פסולת בגלל סוללות ליתיום.
"מה שקרה במתקן שלנו בינואר מהווה אסון", אמר ראובן לדיאנסקי, יו"ר איגוד ערים גוש דן לתברואה וסגן ראש עיריית תל אביב. "השלכת סוללות ליתיום לפחים ירוקים יחד עם פסולת ביתית מהווה סיכון של ממש." סוללות ליתיום, בניגוד למתכות הרעילות שבפסולת האלקטרונית הרגילה, לא מסכנות בהרעלה כרונית אלא בסיכון פיזי-תרמי – "בריחה תרמית" שגורמת לשריפות שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לכבות בשיטות מסורתיות, כפי שכתבנו בעבר בהרחבה על שריפות סוללות ליתיום באופניים חשמליים. המשרד להגנת הסביבה הגיב כי הוא "מפתח כעת תוכנית ליצירת פתרונות לבעיות ולסיכונים הנובעים מאיסוף סוללות ליתיום ממקורות שונים" – אבל בינתיים, כל סוללה שמושלכת לפח הירוק היא הימור על מתקן שלם.
הכרייה העירונית: ההזדמנות הכלכלית שנשארת על השולחן
יש בסיפור הזה גם צד הפוך – והוא אולי הזווית האופטימית ביותר. פסולת אלקטרונית היא לא רק בעיה סביבתית, היא מכרה עירוני. לפי ה-Global E-waste Monitor 2024, חומרי הגלם הגלומים בפסולת האלקטרונית העולמית של 2022 שווים כ-91 מיליארד דולר – מתוכם כ-19 מיליארד דולר נחושת וכ-15 מיליארד דולר זהב – ורק כרבע מהם מוחזר בפועל. מטון בודד של לוחות מעגלים מודפסים אפשר, לפי הערכות תעשייתיות, לחלץ זהב בשווי כ-12,000 דולר, נחושת בשווי כ-2,000 דולר וכסף בשווי כ-1,400 דולר – בעוד כ-40% מהמתכות היקרות שבפסולת האלקטרונית העולמית מסתיימות במזבלה, בשריפה או בסילוק בלתי מבוקר.
בישראל מתחילה להיווצר תשתית שמנסה לתפוס חלק מההזדמנות הזאת – עדיין קטנה, אבל אמיתית. ליד ערד בנגב פועל מפעל ReCar, בראשות המנכ"ל אמנון שחר, המפעל היחיד בישראל עם אישור המשרד להגנת הסביבה למיחזור סוללות רכב חשמלי. המפעל, ששטחו כ-7 דונם, מעבד כיום עשרות טונים בחודש ומחזר כ-70% מסוללות הרכב החשמלי בישראל, כשהתחזית היא לגידול למאות טונים בחודש בתוך שנתיים-שלוש. במקום לייצא את הסוללות המשומשות לאירופה, כפי שנהוג בענף, ReCar מחלץ את הברזל, האלומיניום, הנחושת, הניקל והקובלט מקומית.
מחקר טרי מינואר 2026 מטעם אוניברסיטת תל אביב (התוכנית לכלכלת חברה וסביבה), בכתיבת ענבל גבאי, בני ז'יטניצקי ודולב אלעזר ובמימון משרד הכלכלה, בחן את ההיתכנות הכלכלית של מיחזור מינרלים קריטיים מסוללות ליתיום-יון בישראל. הממצא המרכזי: מיחזור סוללות יכול לחסוך 74-88% מצריכת המים, 77-89% מהאנרגיה ו-59-80% מפליטות הפחמן הדו-חמצני בהשוואה לכרייה חדשה של אותם מינרלים – אבל כדי שמתקן כזה יהיה רווחי בישראל בטווח זמן סביר, הוא זקוק לסבסוד ממשלתי של 19-38.5% מעלות ההקמה, המוערכת ב-100-200 מיליון שקל. במילים אחרות: הפוטנציאל הכלכלי מוכר ומתועד, אך בלי מדיניות ממשלתית תומכת הוא יישאר על הנייר – בדיוק כמו יעד המיחזור של 50% שנקבע בחוק לפני יותר מעשור.
התמונה המלאה, אם כך, היא לא של כישלון גורף אלא של פער: בין חוק מתקדם על הנייר למציאות אכיפה קלושה, בין 7.8 מיליון סמארטפונים שמחכים במגירות לתשתית שיודעת לחלץ מהם ערך, ובין מפעל בודד בערד שמוכיח שאפשר – לבין תעשייה שלמה שעדיין לא קמה. כפי שכתבנו בעבר גם על משבר הפסולת ההולך ומתפתח מפאנלים סולאריים, ישראל שוב ניצבת מול הזדמנות לתכנן מראש במקום לגלות באיחור – והשאלה היא אם הפעם היא תנצל אותה.
שאלות ותשובות
מה עושים עם טלפון ישן בישראל?
ניתן להחזיר אותו לחנויות אלקטרוניקה ולנקודות איסוף עירוניות שפועלות מול תאגידי המיחזור המוכרים (מ.א.י וטמ"י), למסור אותו בעת רכישת מכשיר חדש – החוק מחייב קמעונאים לקבל ציוד ישן בעת מכירת ציוד חדש – או להשתמש בתוכניות החלפת מכשיר ישן בחדש שמציעות חברות הסלולר. סקר של פלאפון מצא ששווי ההחזר הממוצע עמד על כ-783 שקל, כשההחזר הבודד הגבוה ביותר הגיע לכ-3,500 שקל.
האם מותר לזרוק פסולת אלקטרונית לפח הרגיל?
לא, ולא רק מבחינה חוקית – זה גם מסוכן בפועל. פסולת אלקטרונית מכילה מתכות רעילות כמו עופרת, כספית וקדמיום, ומכשירים עם סוללות ליתיום עלולים לגרום לשריפות במתקני מיחזור, כפי שקרה במתקן חירייה, שם נרשמו 60 אירועי התלקחות בחודש ינואר לבדו. יש להשליך אותה בנקודות איסוף ייעודיות בלבד.
מה ההבדל בין מיחזור פורמלי לבלתי פורמלי?
מיחזור פורמלי מתבצע במתקנים מורשים לפי תקנים סביבתיים (כמו התקן האירופי CENELEC EN50625) שאמורים למנוע דליפת חומרים רעילים ולעקוב אחר יעד הפסולת. מיחזור בלתי פורמלי מתבצע לרוב בשריפה פתוחה לחילוץ נחושת בלי אמצעי הגנה – שיטה זולה משמעותית, אך משחררת חומרים רעילים לאוויר, לקרקע ולמים, עם השלכות בריאותיות מתועדות על מי שחשוף לה.
מקורות
- "Ministry finds most electronic waste treatment sites are violating environment laws", The Times of Israel, יוני 2023 – timesofisrael.com
- Infospot, "פסולת אלקטרונית: הענף בהתארגנות מחדש לאחר החלפת תאגיד המיחזור", 22 בינואר 2026 – infospot.co.il
- Infospot, "תוכנית העבודה של המשרד להגנת הסביבה חושפת את נושאי המיקוד, היעדים ולוחות הזמנים" – infospot.co.il
- Infospot, "ריאיון עם מנכ"ל המפעל שממחזר את סוללות כלי הרכב החשמליים בישראל" (ReCar) – infospot.co.il
- כלכליסט, "לקראת משבר פסולת אלקטרונית: בוטל גוף האיסוף בחצי מהרשויות" – calcalist.co.il
- כלכליסט, "עתירת אקומיוניטי נדחתה: תאגיד המיחזור יפסיק את פעילותו" – calcalist.co.il
- ynet, "60 התלקחויות בחודש בחירייה: סכנת סוללות הליתיום המושלכות לפחים ירוקים" – ynet.co.il
- TheMarker, "המנכ"לית שהפכה את פסולת האלקטרוניקה לאחריות עסקית", 8 במרץ 2026 – themarker.com
- ישראל היום, "'להילחם בזיהום': תושק תוכנית חומש לשדרוג מיחזור פסולת אלקטרונית" – israelhayom.co.il
- Geektime, "אז כמה כסף עשו הישראלים מסמארטפונים ישנים ששכבו במגירה?" – geektime.co.il
- אקולוגיה וסביבה (isees.org.il), "בחינת ההיתכנות הכלכלית למִחזוּר מינרלים חיוניים מפסולת אלקטרונית, ובפרט מסוללות יוני ליתיום", 25 בינואר 2026 – magazine.isees.org.il
- ויקיפדיה עברית, "פסולת אלקטרונית" – he.wikipedia.org
- UNITAR, "Global e-Waste Monitor 2024: Electronic Waste Rising Five Times Faster than Documented E-waste Recycling" – unitar.org
- emew.com, "Global E-waste Statistics" – emew.com