בג'סר א-זרקא, כמעט שלושה מכל עשרה תושבים בוגרים הם חייבים רשומים במערכת ההוצאה לפועל. בבני ברק, העיר עם השיעור הנמוך ביותר בישראל, מדובר בפחות משלושה מכל מאה. שני יישובים במדינה אחת, עם אותם חוקים, אותה רשות אכיפה ואותו טופס עיקול – והפער ביניהם הוא פי תשעה.
זה לא נתון שולי מתוך דוח כלשהו. זו התמונה הרשמית שרשות האכיפה והגבייה עצמה מציגה בדוח הפעילות השנתי שלה לשנת 2025, שפורסם באפריל 2026: נכון לסוף השנה, קיימים במערכת ההוצאה לפועל כ-1,945,329 תיקים פתוחים, שמחזיקים בהם 560,894 חייבים – כמעט אחד מכל 12 בוגרים בישראל. כ-89% מהם הם אנשים פרטיים, לא חברות. וכמעט מחצית מהם, 255,441 בדיוק, נמצאים שם בגלל תיק אחד יחיד.
מה בעצם קורה כשנכנסים למערכת
הוצאה לפועל היא לא בית משפט. היא השלב שאחרי – הזרוע שאמורה לגבות בפועל חוב שכבר נקבע, בין אם על ידי פסק דין, שיק שחזר, שטר חוב או קנס. שמונים אחוז מהתיקים בפועל נפתחים ישירות, בלי הליך משפטי קודם בכלל: מגישים תביעה על סכום קצוב, שיק או שטר, ואם החייב לא מגיב, נפתח תיק הוצאה לפועל אוטומטית. כמעט מחצית מהתיקים החדשים שנפתחו ב-2025 היו על חובות נמוכים מ-5,000 שקל, ורובם המכריע נפתחו באופן מקוון.
זו מערכת ענקית, שנמצאת דווקא במגמת התכווצות מתונה: ב-2025 נפתחו בה 360,690 תיקים חדשים, ונסגרו 392,655 – ירידה של כ-1.6% במלאי הכולל, המשך למגמה של ירידה הדרגתית שנמשכת כבר כמה שנים ברציפות. במקביל, ל"מרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות" – הזרוע התאומה שגובה עבור המדינה קנסות תנועה ואגרות – יש עוד 710,693 חייבים משלה, שרובם המכריע (77%) הם שוב אנשים פרטיים.
ולכלים שעומדים לרשות המערכת יש שיניים אמיתיות. רשם ההוצאה לפועל יכול, בהתאם לנסיבות התיק, לעקל חשבון בנק וכל סכום שנכנס אליו, לעקל משכורת ישירות אצל המעסיק, להגביל רישיון נהיגה, ובמקרים חמורים אף להטיל עיכוב יציאה מהארץ על חייב שלא משתף פעולה. ב-2025 בלבד נתנו רשמי ההוצאה לפועל 2,636,872 החלטות – השכיחות שבהן היו בקשות למתן צו למסירת מידע (788,856) ובקשות למימוש עיקול צד שלישי (684,298), כלומר עיקול כספים שמגיעים לחייב דרך גורם אחר, כמו מעסיק או לקוח.
הפיזור הגיאוגרפי של המערכת מוסיף עוד שכבה לתמונה: לפי הדוח, 34% מהתיקים הפתוחים מרוכזים במחוז חיפה והצפון, 28% במחוז תל אביב, 26% במחוז המרכז, ורק 12% במחוז ירושלים והדרום. הפער הזה בין מחוזות, יחד עם הפער בין הערים הבודדות, מצייר מפה כלכלית-חברתית שלמה של המדינה – הרבה יותר מדויקת מכל סקר צריכה.
הפער שממחיש הכול: מפה של אי-שוויון
הנתון שהכי קשה להתעלם ממנו הוא לא הממוצע הארצי – הוא הפיזור סביבו. לפי ניתוח של דוח הרשות שפורסם בעיתונות הכלכלית, בג'סר א-זרקא, היישוב הערבי העני ביותר בישראל, כ-28.5% מהאוכלוסייה הבוגרת רשומים כחייבים בהוצאה לפועל. בבת ים, השיעור הוא כ-8.3%. בירושלים, 7.7%. בתל אביב, 5%. ובבני ברק – עיר חרדית עם שיעור עוני גבוה מהממוצע, אבל גם עם תרבות פיננסית שמרנית ונטייה נמוכה לצריכה באשראי – רק 3.1% מהתושבים הבוגרים.
הכנסה בלבד לא מסבירה את הפער הזה. אילו זה היה רק עניין של עוני, בת ים וג'סר א-זרקא היו אמורות להיראות דומות בהרבה יותר ממה שהן נראות בפועל. מה שהפער האמיתי חושף הוא שילוב של גישה לאשראי פורמלי (או היעדרו), אוריינות פיננסית, ותרבות קהילתית של הימנעות מחוב – ומצד שני, אוכלוסיות שבהן חוסר גישה לבנקאות מסודרת דוחף אנשים לעבר הלוואות חוץ-בנקאיות יקרות בהרבה, שמידרדרות מהר יותר לפיגור ולתיק הוצאה לפועל.
מי מרוויח מהמערכת, ומי נשאר בה
יש עוד פער אחד בדוח שקל להחמיץ, אבל הוא אולי המשמעותי מכולם: ל-72% מהזוכים (הנושים) בתיקי הוצאה לפועל יש ייצוג של עורך דין. מבין החייבים, רק ל-28% יש ייצוג משפטי באיזשהו שלב בתיק שלהם. במערכת שכל צעד בה – בקשת עיקול, התנגדות, בקשת פריסת תשלומים – דורש היכרות עם לשון משפטית, הפער הזה בין מי שמגיע עם עורך דין למי שמגיע לבד קובע לא מעט מהתוצאה הסופית.
וזה קורה בזמן שהמערכת עצמה נמצאת בשיא תפקודי: הגבייה בפועל ב-2025 שברה שיא של כל הזמנים, כ-3.65 מיליארד שקל, עלייה של כמעט 30% מהשנה הקודמת. ההוצאה לפועל, במילים אחרות, אף פעם לא עבדה טוב יותר מבחינת המדינה והנושים. השאלה שנשארת פתוחה היא מה קורה לצד השני של המשוואה – לחייבים שנשארים בתוכה.
הדלת האחורית שכמעט אף אחד לא עובר בה
ב-15 בספטמבר 2019 נכנס לתוקף חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 – הרפורמה שהייתה אמורה לתת לישראלים במצוקת חובות אמיתית מסלול דמוי "פרק 7" האמריקאי: הכרזה על חדלות פירעון, תהליך שיקום מפוקח, ובסופו הפטר – מחיקת יתרת החוב וההזדמנות השנייה. מאז ועד סוף 2025, הוגשו במצטבר 35,680 בקשות לפתיחת תיקי חדלות פירעון, רובן המכריע באזור חיפה והצפון.
ב-2025 בלבד, בתוך המערכת הזאת, התקיימו 4,782 ישיבות הסדר, 2,079 אסיפות נושים ו-1,443 דיוני שיקום כלכלי. ובסוף כל התהליך הזה, מספר החייבים שקיבלו בפועל הפטר – מחיקת חוב מלאה וסגירת התיק – עמד על 1,277 בלבד, מתוך אוכלוסיית חייבים שמונה יותר מחצי מיליון בני אדם.
זה בדיוק הניגוד שהופך את הסיפור הזה לחשוב: מסלול הגבייה מתפקד בצורה חלקה ורווחית במיוחד עבור המדינה והנושים, בזמן שמסלול היציאה – זה שהמחוקק בעצמו יצר במפורש כדי לתת לחייבים דרך חזרה לחיים נורמליים – מטפל בפועל בפחות מ-0.25% מכלל אוכלוסיית החייבים בשנה נתונה. גם מי שמעוניין להשתקם, ופונה למסלול הרשמי לכך, נתקל בתהליך איטי, עמוס וצר בהרבה ממה שהיקף הבעיה מצדיק.
יש היגיון מסוים בזהירות הזאת: הליך חדלות פירעון נועד למקרים של קריסה כלכלית אמיתית, לא לכל מי שנקלע לפיגור, ובית המשפט אמור לוודא שהחייב אכן פעל בתום לב לפני שהוא מוחק לו חוב כלפי נושים אחרים. אבל גם בהינתן ההיגיון הזה, הפער בין 35,680 הבקשות שהוגשו מאז 2019 – פחות מ-6,000 בשנה בממוצע – לבין 560,894 החייבים הרשומים במערכת ההוצאה לפועל כיום, מרמז שרוב מי שנמצא בפועל בבעיית חוב כרונית כלל לא מגיע לדלת הזאת. חלקם לא יודעים שהיא קיימת, חלקם לא יכולים לעמוד בעלויות הייצוג המשפטי הנדרש כדי לפתוח בהליך, וחלקם פשוט ממשיכים לצבור תיקים חדשים בעוד התיקים הישנים נשארים פתוחים.
התופעה הזאת לא מנותקת מהדפוסים שכבר תיארנו במגמת האשראי הצרכני והמינוס הבנקאי בישראל ומהתרחבות שירותי "קנה עכשיו, שלם אחר כך" – שתי תופעות שמזינות בדיוק את סוג החוב הקטן, המהיר והבלתי-מפוקח שהופך לתיק הוצאה לפועל כשמשהו משתבש. הדוח עצמו תומך בכיוון הזה: כמעט מחצית מהתיקים החדשים שנפתחו ב-2025 היו על חובות של פחות מ-5,000 שקל – לא הלוואות משכנתא שקרסו או עסקים שפשטו את הרגל, אלא בדיוק סוג החובות הקטנים שמצטברים משירותי תשלומים דיגיטליים, כרטיסי אשראי ומינוס בנקאי שלא נסגר בזמן.
המשמעות היא שהמערכת שאמורה לשמש רשת ביטחון אחרונה לגביית חובות גדולים ומהותיים, הפכה בפועל גם לתחנת המעבר הסטנדרטית לחוב הצרכני הקטן והשגרתי ביותר. וברגע שתיק נפתח, גם על סכום זעיר יחסית, הוא נכנס לאותה מערכת בירוקרטית שמשאירה עליו סימן – עיקול אפשרי, פגיעה בדירוג האשראי, ולעיתים גם הגבלת רישיון נהיגה – עד שהוא נסגר, וזה יכול לקחת שנים.
שלוש עובדות שקשה להתווכח איתן
בישראל של 2025 יש כ-1,945,329 תיקי הוצאה לפועל פתוחים, בהחזקת 560,894 חייבים בלבד – בממוצע יותר משלושה תיקים לכל חייב רשום במדינה.
הפער בין ג'סר א-זרקא (28.5% מהמבוגרים) לבני ברק (3.1%) בשיעור החייבים בהוצאה לפועל הוא פי תשעה בקירוב.
מתוך 35,680 בקשות חדלות פירעון שהוגשו מאז 2019, רק 1,277 חייבים קיבלו הפטר בשנת 2025 כולה.
שאלות ותשובות
כמה תיקי הוצאה לפועל פתוחים יש כיום בישראל? לפי הדוח השנתי הרשמי של רשות האכיפה והגבייה, בסוף 2025 עמד מלאי התיקים הפתוחים על כ-1,945,329, בהחזקת 560,894 חייבים – ירידה מתונה של כ-1.6% במלאי לעומת השנה הקודמת.
מה ההבדל בין הוצאה לפועל לבין חדלות פירעון? הוצאה לפועל היא מנגנון גבייה של חוב ספציפי שכבר נקבע. חדלות פירעון היא הליך רחב יותר, שמאפשר לחייב שמצבו הכלכלי קשה לרכז את כל חובותיו במסגרת אחת בפיקוח בית המשפט, ובסופו לקבל הפטר – מחיקת יתרת החוב שנותרה.
למה יש פערים כל כך גדולים בין ערים בשיעור החייבים? הפערים משקפים שילוב של רמת הכנסה, נגישות לאשראי בנקאי זול לעומת הלוואות חוץ-בנקאיות יקרות, ותרבות פיננסית קהילתית – ולא רק את רמת העוני של היישוב, שכן ערים בעלות מאפייני עוני דומים מציגות שיעורי חוב שונים מאוד זה מזה.
מקורות
- רשות האכיפה והגבייה, "דין וחשבון שנתי על פעילות רשות האכיפה והגבייה לשנת 2025", אגף תכנון, מחקר ומדיניות, אפריל 2026 – https://www.gov.il/BlobFolder/reports/-eca-annual-report-2025/he/annual-reports-publications_eca-annual-report-2025.pdf
- ynet, "פער עצום בין ג'סר א-זרקא לבני ברק: הנתון המפתיע בדוח ההוצאה לפועל" – https://www.ynet.co.il/economy/article/rkfgxabegl
- כיכר השבת, "רשות האכיפה והגבייה: שיא של 3.65 מיליארד שקלים ב-2025" – https://www.kikar.co.il/israel-news/enforcement-collection-authority-record-revenue