בין 1995 ל-2008 גידלו שתי חברות, ערדג ודג-סוף, כלובי דגים בתוך מפרץ אילת – כעשרים שנה של פעילות מסחרית בלי רישיון עסק ובלי אישור תכנון סופי. בשיאם ייצרו הכלובים כ-2,500 טונות דגים בשנה; ערדג בלבד, שהפכה לחברת החקלאות הימית הגדולה בישראל, ייצרה כ-1,400 טונות בשנה. ב-11 ביוני 2008 דיווחה "הארץ" שהחברה האחרונה שפעלה שם מסיימת לפרק את הכלובים האחרונים – סוף למה שהעיתון תיאר כאחד הסכסוכים הסביבתיים הגדולים של ישראל, ומה שנחשב לסגירת המפעל הראשונה בישראל שנבעה מהוכחת נזק סביבתי.
הסיפור הזה לא מסתיים בסגירה. הוא ממשיך בשאלה שרוב הישראלים לא חושבים עליה כשהם קונים פילה דניס בסופר: אם הים שלנו לא מספק את הדגים, מאיפה הם מגיעים? והתשובה, לפי הנתונים העדכניים ביותר, מביכה כמעט כמו המפרץ המזוהם עצמו – כ-80% מהדגים שישראלים אוכלים מיובאים מחוץ לארץ.
למה נסגרו כלובי הדגים של אילת?
הכלובים הוכנסו למפרץ אילת לראשונה ב-1995, כפרויקט ניסיוני של המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת, לגידול דניס ולוקוס. מהר מאוד הם הפכו למפעל מסחרי בניהול שני גופים: ערדג, בבעלות קיבוצי הערבה הדרומית, ודג-סוף. הטכנולוגיה המסחרית פותחה על ידי ערדג כבר בתחילת שנות ה-90, ובמשך קרוב לשני עשורים פעלו הכלובים במפרץ בלי רישיון עסק ובלי אישור תכנוני סופי.
ב-2001 קבע צוות מדענים שהכלובים הם "הגורם המרכזי לזיהום במפרץ ולפגיעה באלמוגים", ומשרד איכות הסביבה התחייב לפעול לאכיפה. ב-2004 חיזק דו"ח של המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים את המסקנה: הכלובים הוגדרו "גורם הזיהום העיקרי" במפרץ אילת. במקביל התגלגל הסיפור בזירה המשפטית: ב-2002 דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה הכללה של הכלובים בתוכנית המתאר של אילת (תמ"א 13), ב-2003 הגישה רשות נמלי אילת תביעה לפירוק, וועדת הערר המחוזית בדרום דחתה את עררי המפעילים בקביעה חריפה שזה "מקרה קיצוני שבו המפר מרוויח מההפרה" – והוציאה צו לניתוק הכלובים מחשמל ומים. בספטמבר 2004 פנתה גם עמותת צלול, שהובילה את המאבק המשפטי-סביבתי לצד גופי צלילה, לבג"ץ בדרישה לאכוף את צו הניתוק.
ביוני 2005 אישרה הממשלה את תמ"א 13 בלי הכלובים, והורתה על פירוקם בתוך שלוש שנים. בינואר 2007 החל בפועל פירוק הכלובים, ובאמצע 2008 הושלמה המלאכה. "הארץ" תיאר זאת כסיום של אחד הסכסוכים הסביבתיים הגדולים בישראל – אחרי קרב שנמשך כעשרים שנה.
מה קרה לשונית אחרי שהכלובים עזבו?
מחקר מ-2018, שפורסם ב"טיימס אוף ישראל" ומתבסס על עבודתם של פרופ' מעוז פיין מהמכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים ואוניברסיטת בר-אילן, ושל הדוקטורנטית ג'סיקה בלוורטי, מצא ששונית האלמוגים באילת מתאוששת באופן שהפתיע את החוקרים – חרף הנזק של עשרים שנות הכלובים, וחרף גל ההלבנה העולמי שפוגע בשוניות בכל העולם. פיין קישר את העמידות החריגה של אלמוגי אילת לתולדות האבולוציה שלהם: הם הגיעו למפרץ בנדידה מהאוקיינוס ההודי דרך מצר באב אל-מנדב, ולכן התרגלו כבר למים חמים יחסית. אבל הוא הזהיר שדשנים, חומרי הדברה וזיהום נפט עדיין פוגעים בחוסן השונית. מאיה יקביס מצלול, שהייתה אחת הדמויות המרכזיות במאבק לסגירת הכלובים, קראה להמשיך ולפקח על השונית באופן מסודר גם אחרי הסגירה.
אבל ההחלמה החיצונית לא מספרת את כל הסיפור. מחקר משנת 2021, בהובלת ד"ר שי אורון מהחוג למדעי הים באוניברסיטת חיפה, בשיתוף חקרני המכון החוקר לאוקיינוגרפיה ולימנולוגיה וחוקרים מאוניברסיטת מערב אוסטרליה, בדק משקעים מקרקעית המפרץ באמצעות פורמיניפרה – יצורים חד-תאיים מיקרוסקופיים המשמשים כ"מקליטי זיהום" כימיים. הממצא: עשור אחרי פירוק הכלובים ב-2008, ריכוזי הנחושת במשקעים שבמקום הכלובים נותרו גבוהים פי כ-4 מהאתרים המבוקרים, גם ב-2018. ריכוזי אבץ, לעומת זאת, חזרו לרמה תקינה בתוך כשלוש שנים; ריכוזי זרחן שבו וטיפסו אחרי 2011, כתוצאה משחרור מהמשקעים עצמם. חותם הזיהום נמדד במרחק של עד 200 מטר מהכלובים, ובמשך כמה חודשים אחרי פירוקם לא נמצאו כלל פורמיניפרה חיה ברדיוס של 80 מטר מהם. במילים אחרות: השונית עצמה חזרה לפרוח, אבל קרקעית המפרץ עדיין נושאת את החותם הכימי של עשרים שנות הכלובים.
מאיפה מגיעים הדגים שישראלים אוכלים היום?
לפי "פרופיל השוק" של ישראל שפרסם ה-GLOBEFISH, זרוע השוק של ה-FAO (גיבוש מרץ 2026, מבוסס בעיקר על נתוני 2022-2023), כלל התפוקה הישראלית מדיג ומגידול דגים ב-2023 עמדה על 16,615 טונות בלבד – מהן 87% מגידול (אקוואקולטורה) ורק 13% מדיג פתוח. בד בבד, כל ישראלי אוכל בממוצע כ-24.8 ק"ג דגים בשנה. ואילו ביבוא ויצוא הפער מטריד הרבה יותר: ב-2022 ייבאה ישראל דגים ומוצרי דגים בשווי של כ-793 מיליון דולר, מול יצוא של כ-20.9 מיליון דולר בלבד – כלומר ישראל מייבאת כמעט פי 38 ממה שהיא מייצאת. המוצר המיובא המוביל הוא פילה סלמון קפוא, בשווי של כ-192 מיליון דולר; מוצר היצוא המוביל, לשם ההשוואה, הוא דגי נוי חיים למים מתוקים, בשווי צנוע של כ-7.1 מיליון דולר – כלומר יצוא "דגי המזון" הישראלי הוא זניח כמעט לחלוטין.
אם מכפילים את צריכת הפרט (24.8 ק"ג) באוכלוסיית ישראל (כ-9.26 מיליון תושבים לפי אותו דו"ח), מתקבלת צריכה כוללת של כ-230 אלף טונות דגים בשנה – לעומת 16,615 טונות תפוקה מקומית בלבד. זה חישוב נגזר ולא נתון רשמי בפני עצמו, אבל הוא מתכתב עם מה שחקרניות וחקרני אוניברסיטת חיפה אמרו ל"ynet" בספטמבר 2024, לרגל הקמת החוג לביוטכנולוגיה כחולה וחקלאות ים מקיימת באוניברסיטה: ד"ר דני מוריק וראש בית הספר פרופ' דני צ'רנוב ציינו ש"כ-80% מהדגים הנאכלים בישראל מיובאים". "כלכליסט" פירט עוד יותר במאי 2024, בכתבה על הסיכון שחרם טורקי יפגע באספקה: 80% מהדניס הנמכר בישראל מיובא, ומתוכו כשליש מטורקיה; 93% מהלבראק (בס) מיובא, 63% מתוכו מטורקיה; וכ-70% מסוגי הפילה הטרי האחרים מגיעים מטורקיה.
התלות הזו לא נולדה במקרה. "כלכליסט" דיווח ב-10 במרץ 2022 שמחירי הדגים בישראל גבוהים בכ-24% מהממוצע ב-OECD. בתגובה חתם שר האוצר אביגדור ליברמן, ב-19 בספטמבר 2022, על צו לביטול מכסים על יבוא דגים טריים וקפואים ושימורי טונה – בעלות מוערכת של כ-142 מיליון שקל בשנה בהכנסות מדינה שלא ייגבו. אלי שריר, מנכ"ל ארגון מגדלי הדגים, התנגד בחריפות וטען שמדובר ב"צעד שיביא לחיסול בלתי הפיך של יכולת מדינת ישראל לייצר ולספק דגים טריים", והזכיר שצעד מכסים דומה כבר ב-2016 העמיק את התלות ביבוא בלי שהוזיל את המחיר לצרכן בפועל. נתון עדכני יותר של אתר Trading Economics מראה שב-2025 המשיך היבוא לטפס, לכ-835.46 מיליון דולר.
איך מגדלים דגים בלי כלובים בים?
התשובה של ישראל לפרדוקס הזה – מדינה שכבר לא מוכנה לכלובים פתוחים בים, אבל גם לא רוצה להישאר תלויה לחלוטין ביבוא – היא חוות גידול יבשתיות שעובדות במעגל סגור: מים מסוננים ומוחזרים שוב ושוב בתוך בריכות בטון, בלי מגע עם הסביבה הימית ובלי פליטת מזהמים לים.
דגון, בקיבוץ מעגן מיכאל, היא כיום חברת הדגים המגוונת והגדולה בישראל: כ-2,000 טונות בשנה של בס, דניס, בוס אסייתי, רד-דראם, בורי ודגי כלאיים, לצד משתלה ימית שמייצרת כ-26 מיליון דגיגים בשנה. מנכ"ל החברה, בועז גינצבורג, מסביר שבבריכות הבטון של המערכת הסגורה אפשר לגדל כ-35 ק"ג דגים למ"ק מים במשך כל השנה – לעומת כ-2 ק"ג למ"ק בבריכות אדמה מסורתיות, כלומר צפיפות גידול גבוהה פי 17 ויותר בלי להרחיב את שטח הקרקע.
בנגב, חברת Aquatech Fisheries מפעילה חווה יבשתית בשטח של כ-35 דונם לגידול בוס אסייתי (בראמונדי), עם יעד תפוקה של כ-2,000 טונות בשנה. החווה שואבת מי קרקע גיאותרמיים בטמפרטורה של כ-37 מעלות – משאב מדברי שכבר קיים באזור, ומתגלה כמתאים מבחינה כימית במיוחד לדגי הבראמונדי. בבנימינה, חברת Pure Blue Fish מפעילה חוות בס ים בהיקף של כ-125 טונות, המתוארת כמערכת המסחרית הראשונה בעולם שפועלת במחזור סגור מלא; ביולי 2024 החלה החברה לגדל בה גם רד-דראם, בתוצאות מוקדמות טובות. בקיבוץ רביבים בנגב פועל ECOshrimp, פרויקט מחקר ופיתוח לגידול שרימפס במעגל סגור שהוקם ב-2016, ובימים אלה מתקדם לקראת מתקן מסחרי ראשון באזור אשלים שמתוכנן להתחיל בכ-33 טונות בשנה, עם אפשרות הרחבה לכ-100 טונות.
שווה לציין: הידע הישראלי בתחום המערכות הסגורות הופך למוצר ייצוא בפני עצמו. Pure Blue Fish מתכננת להקים בדרום קרוליינה שבארצות הברית חווה של כ-5,000 טונות בשנה לגידול דג קינגפיש, בהשקעה של כ-28 מיליון דולר – כלומר הטכנולוגיה שפותחה כאן גדלה מהר יותר בחוץ-לארץ מאשר בתוך ישראל עצמה.
חזרה לים – אבל מרחוק ומתחת לגלים
לצד הבריכות היבשתיות, ישראל חוזרת גם לים – אך בגרסה שונה מאוד מכלובי אילת. חברת GiliOcean, עם טכנולוגיית הכלובים הצפים הניתנים לשיקוע SUBflex, מפעילה כלובים בים הפתוח כ-15 ק"מ ממול לחופי אשדוד, בקיבולת של כ-2,000 טונות דניס. הכלובים מתוכננים לשקוע מתחת לפני המים בזמן סופות חורף ולעלות בחזרה לאחר מכן – מנגנון שאמור למנוע את הנזק שגרמו כלובי אילת, שישבו קבוע וקרוב לחוף רגיש. הפרויקט הזה התחיל כניסוי מצומצם: עוד ב-2006 אישרו משרד החקלאות והוועדה להגנת הסביבה החופית חווה ניסיונית כ-12 ק"מ ממול לאשדוד, שהחלה בכ-300 טונות בשנה לצורכי ניטור סביבתי, עם מסלול הדרגתי לכיוון 2,000 טונות – כך שההיקף הנוכחי הוא תוצאה של כעשור וחצי של הרחבה הדרגתית, לא קפיצה חדה.
דו"ח כדאיות ממשלתי מאפריל 2023, שבדק את הרחבת ענף החקלאות הימית בכלובים בישראל, מציב את התלות הכבדה ביבוא כנימוק המרכזי להרחבת הכלובים הימיים הפתוחים – בס ודניס מוגדרים בו כמינים המועדפים להרחבה. גם כאן יש התנגדות: ארגוני דייגי המכמורת הביעו לא פעם חששות מפני הקמת חוות כלובים נוספות באזורי הדיג המסורתיים שלהם מול חופי הדרום.
למה ישראל משקיעה עכשיו בטונה כחולת-סנפיר?
ב-9 בספטמבר 2026 הכריזו משרד החקלאות וביטחון המזון וקבוצת גרנות על פרויקט לאומי לגידול טונה כחולת-סנפיר בשבי, שיתבסס במרכז הלאומי לחקלאות ימית באילת – מכון מחקר ממשלתי, השונה מהמכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים שתיעד את נזקי כלובי הדגים. שני המכונים פועלים באילת ועוסקים בים, אך הם גופי מחקר נפרדים. השקעת המשרד בפרויקט מוערכת בכ-30 מיליון שקל, לצד השקעה נוספת מצד גרנות. המטרה המוצהרת: פיתוח אוכלוסיית הטבעה עצמאית בשבי, שלא תלויה יותר בדגי אם שנתפסים בטבע – כדי לחזק את ביטחון המזון של ישראל. זו לא ההתחלה: המדינה משקיעה בגידול טונה כחולת-סנפיר כבר משנת 2019 ואילך, כך שהפרויקט הנוכחי הוא הרחבה של מאמץ ארוך טווח ולא ניסוי ראשון.
יש משהו סמלי בכך שדווקא אילת, העיר שבה נגמר לפני כעשרים שנה הניסוי הכושל בכלובים פתוחים, היא היום הבסיס להימור הגדול ביותר של ישראל על עתיד גידול הדגים: לא כלוב פתוח בלב מפרץ עם שונית רגישה, אלא מערכת מבוקרת וסגורה, שבה אפילו המין היקר והמבוקש ביותר בעולם נולד, גדל ומוזן בלי לגעת בים בכלל.
שאלות ותשובות
למה נסגרו כלובי הדגים של אילת? לאחר שמחקרים ב-2001 וב-2004 קבעו שהכלובים הם הגורם המרכזי לזיהום במפרץ ולפגיעה באלמוגים, ואחרי מאבק משפטי שכלל את רשות נמלי אילת, ועדת ערר מחוזית, הממשלה ועמותת צלול, הורתה הממשלה ב-2005 על פירוק הכלובים. הפירוק הושלם בפועל רק ביוני 2008, אחרי כעשרים שנה של פעילות בלי רישיון עסק.
כמה מהדגים שאנחנו אוכלים מיוצרים בישראל? לפי נתוני ה-FAO, התפוקה הישראלית ב-2023 עמדה על 16,615 טונות בלבד, מול יבוא של כ-793 מיליון דולר ב-2022. חוקרות וחוקרים מאוניברסיטת חיפה מעריכים שכ-80% מהדגים שישראלים אוכלים מיובאים.
מה ההבדל בין חוות דגים יבשתיות לכלובים בים? בחווה יבשתית (מערכת סגורה למחזור מים) הדגים גדלים בבריכות בטון שבהן המים מסוננים ומוחזרים שוב ושוב, בלי מגע עם הסביבה הימית ובלי פליטת שפכים לים – בשונה מכלובים פתוחים בים, שבהם צואת הדגים ושאריות המזון משתחררות ישירות למים שמסביב.
האם ישראל מתכננת לחזור לגידול דגים בכלובים בים? כן, אך בגרסה שונה מכלובי אילת: כלובים צפים וניתנים לשיקוע בים הפתוח, כ-15 ק"מ ממול לחופי אשדוד בים התיכון, במרחק ובעומק שמפחיתים את הסיכון לשוניות ולחופים רגישים.
מי שמעוניין בהמשך הסיפור הסביבתי של אילת יכול לקרוא גם על ההתאוששות המפתיעה – ואז המאיימת מחדש – של שוניות האלמוגים באילת, ומי שמחפש את התמונה הרחבה של יוקר המחיה בישראל יכול לקרוא על הסיבות שהכול יקר יותר כאן לעומת ה-OECD – כולל, כפי שמתברר, הדגים.
מקורות
- סגירת כלובי הדגים במפרץ אילת – תולדות המאבק – עמותת צלול.
- סופית: כלובי הדגים יוצאים מאילת – הארץ, רינת צפריר, 11 ביוני 2008.
- אחרי שנה וחצי של סחבת: החלה הוצאת כלובי גידול הדגים ממפרץ אילת – דה מרקר, 9 בינואר 2007.
- עתירה: לנתק מחשמל ומים את מתקני החוף של כלובי הדגים – הארץ, 26 בספטמבר 2004.
- Pollutant Effects Of Fish Farms In Gulf Of Eilat Linger A Decade Later – NoCamels, יולי 2021 (ד"ר שי אורון ואח', אוניברסיטת חיפה).
- Eilat coral reef defies expectations and regenerates after fish farming damage – Times of Israel, 8 בספטמבר 2018.
- Israel – GLOBEFISH Market Profile 2023 – FAO GLOBEFISH, גיבוש מרץ 2026.
- פרופיל החוג לביוטכנולוגיה כחולה וחקלאות ים מקיימת, אוניברסיטת חיפה – ynet, 1 בספטמבר 2024.
- החרם הטורקי עלול לפגוע באספקת דגים טריים ושמן זית – כלכליסט, 6 במאי 2024.
- בדרך להורדת מחירים? האוצר פרסם צו לביטול המכס על יבוא דגים – כלכליסט, 10 במרץ 2022.
- שבוע לפני ראש השנה: ליברמן חתם על צו לביטול המכס על יבוא דגים – כלכליסט, 19 בספטמבר 2022.
- Israel fish/crustaceans/molluscs/aquatic invertebrates imports, 2025 – TradingEconomics.com.
- Pure Blue Fish begins operations at its fully recirculating RAS farm in Israel – SeafoodSource, 2024.
- Growth opportunities in the Israeli desert – WorldFishing.net (Aquatech Fisheries, הנגב).
- Insights from Israel's number-one fish farm – TheFishSite (דגון, מעגן מיכאל).
- ECOshrimp project advances to stocking stage – WorldFishing.net / RASTECH Magazine.
- Who We Are – GiliOcean Technology (SUBflex, אשדוד).
- חוות דגים תוקם מול חופי אשדוד – וואלה! חדשות, 11 במאי 2006.
- בחינת כדאיות לפיתוח ענף החקלאות הימית בכלובים בישראל – דו"ח ממשלתי, אפריל 2023, gov.il.
- Israel Launches National Bluefin Tuna Project To Build Sustainable Aquaculture Industry – thej.ca, 9 בספטמבר 2026.