בסוף 2024 השחילו חוקרי גרינפיס ישראל משדרי GPS זעירים לתוך 24 פריטי לבוש, והשליכו אותם למכולות המיחזור הכתומות שמפוזרות ברחבי הארץ – אותן מכולות שאליהן זורקים תושבים בגדים ישנים מתוך אמונה שמישהו יתפור מהם, ילבש אותם מחדש, או לפחות ימחזר אותם. עשרה חודשים אחר כך, כשנאספו הנתונים, התמונה שהתקבלה הייתה שונה לגמרי מהציפייה: אחד-עשר מהבגדים נסעו למעלה מ-10,000 קילומטר – מתל אביב ואשדוד, דרך ספרד, עד לגאנה, טוגו ובורקינה פאסו. ארבעה נוספים לא יצאו מהארץ בכלל: הם הגיעו למפעל המיון של חברת רוזניר באזור התעשייה ברקן, שם נגרסו למטליות ניקיון חד-פעמיות. אף לא בגד אחד מתוך ה-24, כך קבעו החוקרים בבירור, חזר בפועל לשוק הבגדים המשומשים כפריט לבישה.
זה לא תחקיר על מדינה עניה בלי תשתיות. זו ישראל של 2026, שבה כל עירייה מציבה מכולות מיחזור טקסטיל, כל אזרח מאמין שהוא עושה מעשה סביבתי כשהוא זורק לשם בגד, ואף גורם ממשלתי לא בודק לאן הבגד הזה מגיע בפועל. "המשרד להגנת הסביבה כושל בתפקידו וזורק כל אחריות בנושא", אמרה גרינפיס ישראל בתגובה לממצאי המעקב, בפי יאיר דביר, האחראי על נושאי צרכנות בארגון.
כמה פסולת טקסטיל ישראל מייצרת בשנה?
אין בישראל גוף אחד שסופר את זה במדויק, אבל ההערכה הרשמית שמייחסים למשרד להגנת הסביבה, כפי שפורסמה בכלכליסט בנובמבר 2024, מציבה את הסדר גודל על כ-60 אלף טונות טקסטיל בשנה שמגיעות ישירות להטמנה מהפח הירוק – כלומר בגדים שאף אחד לא טרח אפילו לזרוק למכולת מיחזור – ועוד כ-30 אלף טונות נוספות שמגיעות למכולות הטקסטיל הייעודיות עצמן. במילים אחרות: מתוך כ-90 אלף טונות בגדים שישראלים זורקים מדי שנה, שני שלישים אפילו לא מגיעים לשלב שבו מישהו מנסה למחזר אותם. וזה עוד לפני שבודקים מה קורה לשליש שכן מגיע למכולה.
לצריכה הזאת יש גם כיוון ברור: לא לאט יותר, אלא מהר יותר. בינואר 2024 נרשמו לאתר הקניות הסיני הזול Temu 4.76 מיליון כניסות מישראל – זינוק של 37% תוך חודש אחד, לפי ניתוח שפרסם כלכליסט בפברואר אותה שנה. הנתון הזה המשיך מגמה שהחלה עוד ביולי 2023: Temu עוקפת את שיין (Shein) בהיקף הכניסות מישראל, אף ששתי הפלטפורמות הצעירות עדיין רחוקות ממספרי הכניסות של עלי אקספרס הוותיקה, שנותרה המובילה הברורה בתחום. אופנה מהירה, בהגדרה, נועדה להיזרק מהר – מה שהופך את שאלת "מה קורה לבגד אחרי שזורקים אותו" לרלוונטית יותר משהייתה אי פעם.
לאן באמת מגיעים הבגדים שזורקים למכולות?
מעקב ה-GPS של גרינפיס נתן לשאלה הזאת תשובה שלא היה קל למצוא בלעדיו. עשרים מתוך 24 הבגדים הושלכו במכולות של רוזניר – החברה הגדולה בישראל לאיסוף טקסטיל למיחזור – וארבעה במכולות של אינפיניה, המפעילה בין היתר עשרות מכולות באזור באר שבע וקיסריה. התוצאה, לפי הדיווח בכלכליסט: אחד-עשר בגדים הגיעו לנמלים ולשווקי בגדים משומשים במערב אפריקה, בעיקר בגאנה ובטוגו – מסע של למעלה מ-10,000 קילומטר לכל אחד מהם. ארבעה אחרים לא עברו שום גבול: הם הגיעו למפעל המיון של רוזניר עצמה בברקן, ולפי הממצאים נגרסו שם למטליות ניקיון – שימוש חוזר, אך לא בגד.
ד"ר מיטל פלג-מזרחי, חוקרת אופנה בת-קיימא ועמיתת מחקר באוניברסיטת ייל שצוטטה באותה כתבה, מסבירה למה זה כמעט בלתי נמנע: "כדי שמיחזור ישתלם הבד חייב להיות 100% אותו חומר". הבעיה היא שרוב הבגדים שלנו עשויים מסיבים מעורבים – כותנה שזורה עם פוליאסטר, ספנדקס או ניילון, שילוב שהופך את הפרדת הסיבים בתהליך תעשייתי ליקר ולא כלכלי כמעט בכל מקרה. זו לא בעיה ישראלית ייחודית: לפי נתונים שמצטטת גרינפיס מקרן אלן מקארתור ומהאיחוד האירופי, פחות מ-1% מהבגדים המושלכים בעולם הופכים בסופו של דבר לבד חדש דרך מיחזור אמיתי.
למה שכדאי לחברות לשלוח בגדים לאפריקה במקום למחזר אותם בארץ
מאחורי התופעה עומד חשבון כלכלי פשוט, שמסביר יותר מכל הצהרת כוונות. עיריות משלמות לחברות איסוף הטקסטיל כ-400 שקל לטונה – כ-40 אגורות לק"ג – עבור כל טונת בגדים שנאספת ממכולות המיחזור. לעומת זאת, כשאותם בגדים – גם אלה שלא נמכרים כפריט בודד – נארזים לחבילות ומיוצאים לשווקים באפריקה, הם נמכרים שם במחיר של 0.64 עד 2.26 דולר לק"ג, כלומר כ-2.39 עד 8.46 שקל לק"ג לפי שער החליפין. זה פער של פי 6 עד פי 21 בין מה שהחברה מקבלת מהעירייה למה שהיא יכולה לקבל מייצוא בשוק החופשי. במציאות שבה שני צדדי המשוואה הזה גלויים, קשה להתפלא שהיצוא, ולא המיחזור המקומי, הוא המודל העסקי הדומיננטי.
זו גם הסיבה שהמונח "מיחזור" עצמו מטעה. מה שקורה בפועל הוא מיון: בגדים במצב טוב יוצאים כמות שהם לשוק המשומשים בחו"ל, בגדים פחות טובים נגרסים למטליות, וכל היתר – בגדים מסיבים מעורבים שאי אפשר למכור ואי אפשר לגרוס בכדאיות – פשוט נערמים. באזור התעשייה ברקן, המקום שאליו הגיעו ארבעה מהבגדים שגרינפיס עקבה אחריהם, מדובר בתהליך מוסדר יחסית. אבל אותו דוח מציין שבמכולות של אינפיניה בבאר שבע, כשגרינפיס פנתה לחברה לשאלה מה קורה לתוכן המכולות, בתחילה נמסר שאין כלל תשתית למיחזור טקסטיל – ורק בשלב מאוחר יותר הודתה החברה שתוכן המכולות מתרוקן כמו פסולת רגילה.
זה לא הזרם הראשון שבו ישראל מוכיחה שהיא יודעת לבנות תשתית מיחזור מרשימה בכותרות, אבל משאירה את האכיפה בפועל חלשה. כפי שסקרנו בעבר בזרם הפסולת האלקטרונית, החוק הישראלי אמנם קובע יעד מיחזור של 50% למכשירי חשמל ואלקטרוניקה – אבל האיסוף בפועל דווקא צנח, לא עלה, מהפער בין המדיניות על הנייר לביצוע בשטח. גם פסולת הפאנלים הסולאריים מלמדת אותו שיעור: תשתית שנבנית סביב חזון של "כלכלה מעגלית" מבלי שמישהו קבע מי אחראי לזרם הפסולת הספציפי הזה, כשהוא בסוף מגיע.
למה גאנה, ומה קורה שם לבגדים שלא נמכרים?
גאנה היא יבואנית הבגדים המשומשים הגדולה בעולם – כ-15 מיליון פריטים מגיעים אליה מדי שבוע, ממדינות ברחבי העולם, ישראל בכללן. מתוך כל חבילה מיובאת, רק בין 10% ל-30% מהפריטים נמכרים בפועל בשוק המקומי, כך שלפחות שבעה מתוך כל עשרה בגדים שמגיעים לגאנה הופכים תוך זמן קצר לפסולת שאיש לא מבקש. התוצאה כבר נראית פיזית: מזבלות שתוכננו להכיל פסולת עירונית למשך 40 שנה מתמלאות שם תוך שנתיים עד שלוש, בין היתר בגלל גלי הטקסטיל המיובא שאין להם שוק.
זה בדיוק הדפוס שהאיחוד האירופי החליט לעצור אצלו. החל מה-1 בינואר 2025, נכנסה לתוקף בכל מדינות האיחוד חובה לאסוף טקסטיל בנפרד משאר הפסולת העירונית – לא עוד ערבוב עם הפח הירוק – כחלק מתיקון לדירקטיבת הפסולת האירופית. באוקטובר 2025 הצטרפה לכך רפורמה נוספת, שמטילה על יצרני האופנה עצמם אחריות מורחבת (EPR) למימון איסוף, מיון וטיפול בטקסטיל שהם מוכרים – מנגנון שאמור להיכנס לתוקף במדינות האיחוד עד 2028. בישראל, לעומת זאת, אין נכון להיום שום חובה מקבילה: לא איסוף נפרד מחייב, לא יעד מיחזור, ולא שום דרישה מהחברות שמפעילות את המכולות לדווח על כתובת ה"מיחזור" בפועל של הפסולת שהן אוספות.
האם יש בכלל אלטרנטיבה שעובדת?
הפרדוקס הוא שהפתרון שכן עובד קיים כבר היום בישראל, רק שהוא לא מדעי בדיוני ולא דורש שום תקנה חדשה: הארכת חיי הבגד לפני שהוא בכלל מגיע למכולה. רשת חנויות היד השנייה והווינטג' התרחבה משמעותית בערים הגדולות בשנים האחרונות, וגם קבוצות פייסבוק וקבוצות וואטסאפ שכונתיות להחלפת בגדים צומחות בלי שום תמיכה ממשלתית – פשוט כי הן פותרות בעיה אמיתית במחיר אפס. ההבדל בין המודלים האלה לבין מכולת המיחזור העירונית הוא שאלת האחריות: בחנות יד שנייה או בהחלפה שכונתית, מישהו קונקרטי בוחר את הבגד וממשיך ללבוש אותו. במכולת המיחזור, האחריות מתפזרת בין העירייה, החברה המפעילה והיבואן באפריקה – ובדרך, כפי שהראה תחקיר ה-GPS, היא בדרך כלל נעלמת לגמרי.
זה גם מסביר למה הפתרון הרגולטורי שהאיחוד האירופי בחר – חובת איסוף נפרד ואחריות מורחבת ליצרן – לא באמת פותר את הבעיה בלי שינוי בהרגלי הצריכה עצמם. גם באירופה, שכבר מפרידה טקסטיל מהפח הרגיל, עדיין אין תשתית תעשייתית שמסוגלת לקלוט את הכמויות העצומות שהאופנה המהירה מייצרת. הרגולציה יכולה לכפות על יצרנים לממן את האיסוף; היא לא יכולה לבד לפתור את הבעיה שרוב הבגדים עשויים מסיבים מעורבים שאי אפשר להפריד. במובן הזה, הצעד הראשון שישראל צריכה לעשות – לפני חוק, לפני תקן, לפני ועדה – הוא הרבה יותר פשוט: לדעת ולדווח בשקיפות לאן בדיוק מגיעה כל טונת טקסטיל שנאספת, כדי שהצרכן שמשליך את הבגד למכולה בתום לב יידע במה בדיוק הוא באמת השתתף.
שלוש עובדות שקשה להתווכח איתן
מתוך 24 בגדים שגרינפיס עקבה אחריהם באמצעות GPS על פני 10 חודשים, אף לא בגד אחד חזר בפועל לשוק הבגדים המשומשים – 11 הגיעו לאפריקה במרחק של למעלה מ-10,000 ק"מ, וארבעה נגרסו למטליות ניקיון.
חברות איסוף הטקסטיל מקבלות מהעיריות בישראל כ-400 שקל לטונה בגדים, בעוד שאותם בגדים נמכרים ביצוא לשווקי אפריקה במחיר הגבוה פי 6 עד פי 21 מכך – 2.39 עד 8.46 שקל לק"ג.
ממדינה שממחזרת רק פחות מ-1% מהטקסטיל המושלך שלה לבד חדש, ישראל עדיין לא אימצה שום גרסה מקומית לחובת האיסוף הנפרד שנכנסה לתוקף באיחוד האירופי בינואר 2025.
שאלות ותשובות
האם עדיף לתרום בגדים לעמותה במקום לזרוק אותם למכולת מיחזור? מבחינת הסבירות שהבגד עצמו יגיע ליד אדם שזקוק לו בישראל, כן – עמותות מקומיות בדרך כלל מפיצות חלק ניכר מהתרומה ישירות בארץ, בניגוד למכולות המסחריות שרוב תוכנן מיועד מלכתחילה לייצוא או לגריסה.
למה אי אפשר פשוט למחזר את הבגדים בישראל עצמה? כי רוב הבגדים עשויים מתערובת סיבים – כותנה עם פוליאסטר או ספנדקס – ואין כיום טכנולוגיה כלכלית להפריד ביניהם בהיקף תעשייתי. מיחזור אמיתי דורש בד עשוי מחומר אחד בלבד.
האם יש בישראל חוק שמחייב יעד מיחזור לטקסטיל, כמו שיש לפלסטיק או לאריזות? לא. בניגוד לזרמי פסולת אחרים שמוסדרים בחוק אריזות או בתקנות ייעודיות, לטקסטיל אין בישראל שום יעד מיחזור מחייב, שום חובת דיווח על יעד הפסולת, ושום גוף רגולטורי שאחראי במפורש על התחום.
מה עדיף לעשות עם בגד ישן שאי אפשר עוד ללבוש? האפשרות הכי אפקטיבית סביבתית, לפי מומחי קיימות, היא להאריך את חיי הבגד – תיקון, מכירה יד שנייה או המרה לשימוש אחר בבית – ורק כמוצא אחרון להשליך למכולת מיחזור, מתוך ידיעה שגם שם רוב הסיכויים הם ליצוא ולא למיחזור בפועל.
מקורות
- גרינפיס ישראל, "חשיפה: לאן באמת הגיעו הבגדים ששלחת למיחזור?", תחקיר GPS – https://www.greenpeace.org/israel/position/64480/%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%9F-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%95-%D7%94%D7%91%D7%92%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%A9%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%97/
- גרינפיס ישראל, "סיפור כיסוי – ההטעייה מאחורי מיחזור טקסטיל בישראל" – https://www.greenpeace.org/israel/fashion/roznir/
- שני אשכנזי, "לאן באמת הולכים הבגדים שאנחנו ממחזרים?", כלכליסט, 21 בנובמבר 2024 – https://www.calcalist.co.il/magazine/article/h1ab72ogkl
- אורנה יפת, "למרות האזהרות: הישראלים מסתערים על אתר הקניות המוזלות Temu", כלכליסט, 18 בפברואר 2024 – https://www.calcalist.co.il/shopping/article/sjvg2sroa
- European Commission, "Revised Waste Framework Directive enters into force", 16 באוקטובר 2025 – https://environment.ec.europa.eu/news/revised-waste-framework-directive-enters-force-2025-10-16_en