מי שצועד יחף על חוף ים תיכוני בישראל בבוקר קיץ רואה לרוב תמונה נקייה למדי: חול בהיר, גלים נשברים, אולי בקבוק או שקית שנשכחו בקצה. אבל מתחת לרזולוציה של העין האנושית מסתתר זיהום אחר לגמרי – חלקיקי פלסטיק זעירים, חלקם קטנים מגרגר חול, שמעורבבים במים ובחול עצמו. הם אינם הפסולת החד-פעמית הגלויה שאנחנו רגילים לצלם אותה ולהתלונן עליה, אלא השארית המפוררת שלה.
הכתבה הזאת מתמקדת דווקא בחלקיקים האלה, המכונים מיקרו-פלסטיק – לא בפלסטיק החד-פעמי שמגיע שלם אל החוף, אלא במה שקורה לו כשהוא מתפורר לרסיסים שאי אפשר לאסוף בשקית. נסקור כמה מיקרו-פלסטיק מדדו מחקרים לאורך חופי ישראל, היכן הריכוזים הגבוהים ביותר, האם החלקיקים כבר נמצאים בדגה, במלח ובמי הברז, ומה המדע יודע – ומה עדיין לא – על המשמעות לבריאות.
מה זה מיקרו-פלסטיק ומאיפה הוא מגיע לים
מיקרו-פלסטיק הוא שם כולל לחלקיקי פלסטיק שגודלם קטן מחמישה מילימטרים. חלקם מיוצרים כך מלכתחילה – גרגירי פלסטיק תעשייתיים או חרוזונים זעירים – אך רובם המכריע נוצר בדרך אחרת: פריטי פלסטיק גדולים, מבקבוקים ואריזות מזון ועד רשתות דיג וסיבי טקסטיל, מתפוררים לאורך זמן בהשפעת השמש, הגלים והמלח לרסיסים הולכים וקטנים. פריט שהתחיל את דרכו כמכסה או כשקית לא נעלם – הוא רק מתפצל לאלפי פיסות שקשה לראות ובלתי אפשרי לאסוף.
הדרך העיקרית של החלקיקים אל הים אינה בהכרח החוף עצמו, אלא היבשה. גשם שוטף פסולת מהרחובות אל תעלות הניקוז, ומשם אל הנחלים שנשפכים לים. כביסת בגדים סינתטיים משחררת סיבים זעירים שעוברים דרך מכוני טיהור השפכים, ושחיקת צמיגים על הכביש מוסיפה חלקיקים משלה. כל אלה מתנקזים בסופו של דבר אל אותם שפכי נחלים שמזרימים את מימיהם אל הים התיכון. לא במקרה, שני סוגי הפולימרים הנפוצים ביותר שנמצאו בדגימות לאורך החוף הישראלי הם פוליאתילן ופוליפרופילן – בדיוק החומרים שמהם עשויים רוב האריזות, השקיות והמכלים החד-פעמיים.
הים התיכון אינו זירה נייטרלית לזיהום הזה. הוא ים כמעט סגור, מוקף יבשה מאוכלסת בצפיפות ועמוס בתחבורה ימית, ולכן מה שנכנס אליו מתקשה לצאת. סקירה מדעית שפורסמה בכתב העת Frontiers in Marine Science מתארת את הים התיכון כאחד ממוקדי הזיהום הגדולים בעולם: ריכוז המיקרו-פלסטיק בו גבוה בערך פי ארבעה מזה שבצפון האוקיינוס השקט, והאגן כולו מרכז כשבעה אחוזים מהמיקרו-פלסטיק המצוי בים ברחבי העולם, על אף שטחו הקטן יחסית.
כמה יש לאורך חופי ישראל ואיפה הריכוזים הגבוהים
התשובה תלויה מאוד היכן בדיוק מודדים, ובאיזה תווך. מחקר חלוצי שנערך על מי הים לאורך החוף הישראלי, בהובלת החוקר נועם ואן דר הל בהנחיית ד"ר דרור אנג'ל מאוניברסיטת חיפה, דגם חלקיקים בגודל שבין 0.3 ל-5 מילימטר ב-17 אתרים. הריכוז הממוצע שנמצא היה כ-7.68 חלקיקים למטר מעוקב של מי ים, אך באזור אחד, מעין כתם צף, נמדד ריכוז חריג של 324 חלקיקים למטר מעוקב. הפער הזה ממחיש עד כמה הזיהום אינו אחיד: אותו קטע חוף יכול להיראות נקי במקום אחד וספוג בחלקיקים במרחק מטרים ספורים.
תמונה שונה, וקיצונית אף יותר, עולה כשבודקים את חול החוף עצמו במקום את המים. מחקר של אוניברסיטת תל אביב, בהובלת אנדריי איתן רובין ובהנחיית ד"ר אינס צוקר, דגם חול משישה חופים לאורך רצועת החוף הישראלית – מאשקלון בדרום ועד חיפה בצפון. הממצא הבולט היה שחופי תל אביב וחדרה, שניהם סמוכים לשפכי נחלים, היו מזוהמים בכ-18,777 חלקיקים למטר מעוקב – פי ארבעה בערך מהריכוז שנמדד בראשון לציון ובחוף דור. גם כאן הפולימרים השכיחים היו פוליאתילן ופוליפרופילן, והחוקרים אמדו שלאורך כל החוף הישראלי מצוי מטען של יותר משתי טונות של פסולת מיקרו-פלסטית.
חשוב לא לערבב בין שני המספרים: האחד נמדד במי הים והשני בחול החוף, כך שאין להשוות ביניהם ישירות כאילו הם אותה יחידה. אבל שניהם מצביעים לאותו כיוון – שפכי הנחלים הם צוואר הבקבוק של הזיהום. נחל הירקון בתל אביב ונחל חדרה בחדרה מתפקדים כמעין משפכים שמרכזים את הפסולת מהיבשה ופולטים אותה אל הים, וסביבם נרשמים הריכוזים הגבוהים ביותר. התרשים הבא ממחיש את הפער העצום בסקאלה לוגריתמית, כלומר בקנה מידה שבו כל קפיצה מייצגת הכפלה פי עשרה.
הזיהום הזה אינו מנותק מהרגלי הצריכה שלנו. ישראל נמנית עם הצרכניות הגדולות של פלסטיק חד-פעמי, ודוח של הקרן העולמית לטבע (WWF) משנת 2019 דירג את חופי תל אביב במקום השלישי באגן הים התיכון מבחינת כמות הפסולת הפלסטית שנשטפת אליהם, אחרי ברצלונה ודרום טורקיה. הפלסטיק שנזרק ברחוב או על שפת הים אינו נעלם כשמנקים את החוף – חלקו מתפורר בדיוק לאותם חלקיקים שקשה למדוד. מי שמבקש להעמיק בשורש הבעיה יכול לקרוא על ההיקף האמיתי של צריכת הפלסטיק החד-פעמי בישראל.
האם הוא בדגה, במלח ובמי הברז שלנו
השאלה שמעניינת את רוב הקוראים היא לא כמה חלקיקים יש במים הפתוחים, אלא האם הם כבר עשו את דרכם אל הצלחת. ככל שהמחקר מתקדם, התשובה נוטה יותר ויותר לכיוון החיובי. במחקר נלווה של הקבוצה מאוניברסיטת חיפה נבדקו גם דגי סיכן (סיגנוס), אוכלי צמחייה נפוצים לאורך החוף: 81 מתוך 88 הדגים שנבדקו, כ-92 אחוזים, הכילו חלקיקי מיקרו-פלסטיק במערכת העיכול, בעיקר בצורת סיבים ורסיסים. הדגים אינם מבחינים בין אצה לרסיס פלסטיק בגודל דומה, ובולעים את שניהם.
גם המלח שעל השולחן אינו חף מכך. סקירה עולמית שפורסמה בכתב העת Scientific Reports בחנה מותגי מלח ממדינות רבות ומצאה שכ-94 אחוזים מהמוצרים שנבדקו הכילו מיקרו-פלסטיק, ודווקא מלח ים בלט בריכוזים הגבוהים ביותר – הגיוני, שכן הוא מיוצר מאידוי מי ים שנושאים את החלקיקים. מכיוון שהים התיכון עצמו הוא מוקד זיהום, מלח שמופק ממנו נושא את טביעת האצבע של הזיהום הזה.
באשר למי הברז, כאן דווקא יש חדשות מרגיעות יחסית. ארגון הבריאות העולמי בחן את סוגיית המיקרו-פלסטיק במי שתייה וקבע שמערכות טיפול קונבנציונליות במים מסלקות חלק ניכר מהחלקיקים; טיפול בשפכים יעיל אף יותר, ומסלק לרוב מעל תשעים אחוזים מהמיקרו-פלסטיק, בעיקר בשלבי הסינון המתקדמים. במילים אחרות, ככל שהמים עוברים טיפול טוב יותר, כך נותר בהם פחות מיקרו-פלסטיק – ומכאן שסינון ביתי נוסף עשוי לצמצם עוד את הכמות, אם כי הנתונים על יעילותו המדויקת עדיין מוגבלים. הזיהום הימי הזה שזור, כמובן, במכלול שלם של לחצים על הים התיכון, מהתחממות המים ועד שינויים אקולוגיים – נושא שנוגע גם להתפרצויות המדוזות לאורך החופים.
מה המחקר יודע – ומה עדיין לא – על הסיכון הבריאותי
כאן נדרשת זהירות, כי הפער בין מה שידוע למה שמשוער הוא גדול. מצד אחד, ברור שמיקרו-פלסטיק נמצא בכל מקום כמעט – במים, בחול, בדגה ובמלח – ושבני אדם נחשפים אליו דרך המזון והשתייה. מצד שני, הפער בין הנוכחות הזאת לבין נזק בריאותי מוכח עדיין לא נסגר במלואו במחקר.
ההערכה המאוזנת ביותר עד כה מגיעה מארגון הבריאות העולמי, שקבע כי על סמך הראיות הקיימות, מיקרו-פלסטיק במי שתייה ככל הנראה אינו מסכן את בריאות הציבור ברמות הנוכחיות. הארגון הסביר שחלקיקים גדולים יחסית, מעל 150 מיקרומטר, לפי ההערכות אינם נספגים בגוף האדם אלא עוברים דרכו, ושספיגתם של חלקיקים קטנים יותר צפויה להיות מוגבלת. עם זאת, הארגון הדגיש שהמידע על החלקיקים הזעירים ביותר, בגודל ננומטרי, דל מאוד, ושנדרש מחקר נוסף כדי להבין את ההשפעה האפשרית לאורך זמן.
המשמעות המעשית היא כפולה. אין כרגע בסיס מדעי להיסטריה או להימנעות גורפת מדגי הים התיכון או ממלח ים; אלה מזונות שממשיכים להיות חלק לגיטימי מהתפריט. ובד בבד, אין גם בסיס להכריז שהעניין נסגר. מה שהמחקר יודע בוודאות הוא שהחלקיקים נמצאים שם ושהם הולכים ונאגרים בסביבה; מה שהוא עדיין לא יודע במלואו הוא מה המשמעות המצטברת של חשיפה נמוכה ומתמשכת. הפער הזה, בין נוכחות ודאית להשלכה לא ודאית, הוא בדיוק מה שהופך את המיקרו-פלסטיק לאחד מנושאי המחקר הסביבתי-בריאותי הפעילים ביותר.
שאלות ותשובות
האם מסוכן לאכול דגים מהים התיכון? לפי הידע הקיים כיום, אין המלצה רשמית להימנע מדגי הים התיכון בגלל מיקרו-פלסטיק. מחקרים אכן מצאו חלקיקים במערכת העיכול של דגים לאורך החוף הישראלי, אך רוב החלקיקים מצויים במעיים, שלרוב אינם נאכלים. ארגון הבריאות העולמי מעריך שברמות הנוכחיות אין ראיה לסיכון בריאותי מוכח, ובמקביל קורא להמשך מחקר. השורה התחתונה: אין סיבה לפאניקה, אך גם לא לוודאות מלאה.
האם סינון מי ברז מפחית מיקרו-פלסטיק? כנראה שכן, אם כי המידה המדויקת תלויה בסוג המסנן. עקרונית, ככל שהמים עוברים טיפול וסינון מעמיקים יותר, כך נותר בהם פחות מיקרו-פלסטיק – זה נכון כבר ברמת מתקני הטיפול במים, שמסלקים חלק ניכר מהחלקיקים. מסנן ביתי איכותי צפוי לצמצם עוד את הכמות, אך אין להתייחס אליו כאל פתרון קסם, והנתונים על יעילותם של מסננים ביתיים ספציפיים עדיין מוגבלים.
מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הבעיה במקור? מכיוון שרוב המיקרו-פלסטיק בים מקורו ביבשה, ההשפעה הגדולה ביותר מושגת דווקא הרחק מהחוף: צמצום השימוש בפלסטיק חד-פעמי, מניעת השלכת פסולת לרחוב ולנחלים, וטיפול טוב יותר בשפכים ובנגר העירוני. החלקיקים שמגיעים לים כמעט בלתי אפשריים לאיסוף, ולכן המאבק היעיל מתרחש לפני שהפלסטיק מתפורר ומגיע למים.
מקורות
- Community composition and seasonal dynamics of microplastic biota in the Eastern Mediterranean Sea – Davidov ואח', Scientific Reports, 2024.
- Mediterranean microplastic contamination: Israel's coastline contributions – Rubin, Omeysi & Zucker, Marine Pollution Bulletin, 2022.
- Microplastics in the Mediterranean Sea: Sources, Pollution Intensity, Sea Health, and Regulatory Policies – Sharma, Sharma & Chatterjee, Frontiers in Marine Science, 2021.
- The geographical and seasonal effects on the composition of marine microplastic and its microbial communities: The case study of Israel and Portugal – Marsay ואח', Frontiers in Microbiology, 2023.
- Exceptionally high abundances of microplastics in the oligotrophic Israeli Mediterranean coastal waters – van der Hal, Ariel & Angel, Marine Pollution Bulletin, 2017.
- Out of sight, out of mind: microplastics off Israel's Mediterranean coast – Zavit, על בסיס מחקרו של נועם ואן דר הל, 2017.
- WHO calls for more research into microplastics and a crackdown on plastic pollution – ארגון הבריאות העולמי, אוגוסט 2019.
- Microplastic contamination of table salts from Taiwan, including a global review – Lee ואח', Scientific Reports, יולי 2019.
- Tel Aviv beaches fall foul in Israel's passion for plastic – Phys.org, על בסיס דוח WWF, אוגוסט 2019.