בכל עיר ישראלית ותיקה יש היום לפחות פינת רחוב אחת שהייתה פעם תחנת דלק. המשאבות נעלמו, השלט הצבעוני הוסר, ובמקומה קם חניון, מרכז מסחרי קטן או אפילו בניין מגורים חדש. אבל כמעט תמיד נשאר מאחור מה שהיה קבור מתחת: מכלי דלק תת-קרקעיים שדלפו לאורך עשרות שנות פעילות, ושכבת דלק שצפה לפעמים ממש על פני מי התהום. התחנה נסגרת, הבעלים מתחלף, השימוש בקרקע משתנה – והזיהום נשאר בדיוק במקום שבו הוא היה.
זו לא תופעת שוליים. תחנות דלק הן מקור הזיהום הגדול ביותר לקרקע בישראל, ולפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, נכון לדוח 2023, כ-870 תחנות של ארבע חברות הדלק הגדולות – פז, דלק, סונול ודור אלון – נמצאות בשלב כלשהו של חקירה או שיקום זיהום קרקע. הבעיה הזאת לא חדשה, והיא גם לא נסתרת – יש עליה דוחות ממשלתיים מפורטים כבר יותר מחמש עשרה שנה. והחידוש, שאינו פחות חמור, הוא הגילוי שהזיהום שלא טופל כבר עוצר בפועל מיליון וחצי יחידות דיור מתוכננות ועולה למדינה עשרות מיליארדי שקלים. ישראל, כך מתברר, היא המדינה היחידה בכל ה-OECD שעדיין אין בה חוק ייעודי אחד שקובע מי אחראי לנקות קרקע מזוהמת ומי משלם על כך.
כמה תחנות דלק בישראל מזהמות קרקע ומי תהום?
המספרים המדויקים ביותר שיש היום מגיעים מדוח 2023 של המשרד להגנת הסביבה: בישראל פועלות כ-2,200 תחנות דלק, מתוכן כ-66% (כ-1,450) תחנות ציבוריות וכ-34% (כ-750) תחנות פנימיות המשרתות קיבוצים, מפעלים וצי רכב מוסדי. אלא שהדוח עוקב אחרי זיהום קרקע ומי תהום רק בתחנות של ארבע חברות הדלק הגדולות, לא בכלל ה-2,200: מתוכן, 870 תחנות נמצאות בשלב כלשהו של הטיפול בזיהום קרקע אפשרי – 45% כבר סיימו את שלב החקירה והשיקום הנדרש, 20% עדיין בשלב חקירת קרקע ו-17% נמצאות בפועל בשלב השיקום – ועוד 284 תחנות בהליכי חקירה או שיקום זיהום מי תהום. גם התחנות שרק בשלב החקירה אינן חשודות בעלמא: הן כבר עברו את הסף שמצדיק בדיקה רשמית.
הפער בין הבדיקות השוטפות לתמונה האמיתית מטריד לא פחות מהמספרים עצמם. יותר מ-99% מבדיקות מערכת השבת האדים בתחנות הדלק ב-2023 נמצאו תקינות – שיעור הצלחה כמעט מושלם. אבל בדיקת תפעול שוטפת בודקת אם התחנה מדליפה דלק עכשיו, לא אם היא הזיקה לקרקע מתחתיה לאורך עשרות שנות פעילות. זה בדיוק הפער שהופך תחנת דלק "תקינה" מבחינה תפעולית לפצצה סביבתית מתחת לפני השטח.
התמונה ההיסטורית עוד יותר קודרת. מתוך 1,195 אתרים מזוהמים שתיעד המשרד להגנת הסביבה עד 2009, 657 – כמעט 55% מהם – מקורם בתחנות דלק, הרבה לפני תעשייה (246 אתרים) ומוסכים (53 אתרים). וגם המספר הזה, לפי הערכת מנהלת אגף שפכי תעשייה, דלקים וקרקעות מזוהמות במשרד באותה תקופה, מייצג רק קצה הקרחון: מספר האתרים המזוהמים בפועל עשוי להגיע לכ-10,000, מכיוון שסקר קרקעות ארצי מקיף מעולם לא הושלם. ביקורת שביצע המשרד ב-105 תחנות דלק במחוז תל אביב מצאה חשד לזיהום בכ-60% מהן; ובמקומות שבהם בוצע בפועל סקר קרקע – לא רק חשד, אלא בדיקה של ממש – הזיהום אושר ב-93% מהתחנות שנבדקו, ובכמה מהן אף נמצאה שכבת דלק צפה ממש על פני מי התהום.
למה תחנת דלק שנסגרת משאירה זיהום בלי אחראי?
וזהו בדיוק הכשל המבני שמסביר את כל השאר. תקנות המים (מניעת זיהום מים)(תחנות דלק), תשנ"ז-1997, מטילות את החובה לטפל בזיהום קרקע ומים ממכלי דלק תת-קרקעיים על "מפעיל התחנה" – בעל רישיון העסק, או מי שניהל אותה בפועל בזמן שהזיהום נוצר. זה נשמע הגיוני על הנייר, אבל ברגע שתחנה נסגרת, נמכרת או משנה ייעוד, המבנה המשפטי הזה קורס: אין עוד "מפעיל" פעיל לחייב, ואין הגדרה חוקית ברורה של מי יורש את האחריות – בעל הקרקע החדש, החברה שמכרה את הנכס, או אף אחד. במדינה בלי חוק ייעודי לקרקעות מזוהמות, אין גם מנגנון שממלא את החלל הזה אוטומטית.
התוצאה היא בדיוק מה שהתחנה בפינת הרחוב מדגימה: הזיהום לא "שייך" לאף אחד באופן פעיל, ולכן איש לא ממהר לטפל בו. כפי שכתב פרופ' עדי וולפסון ב-ynet, מדובר ב"פצצות מתקתקות" שמסתתרות מתחת לפני הקרקע במקומות רבים בישראל, לא רק במקרים הבודדים שהגיעו לתודעה הציבורית.
למה אחרי כמעט 20 שנה עדיין אין בישראל חוק לשיקום קרקעות מזוהמות?
כבר ב-2009 מיפה מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדיוק את הבעיה הזאת: תוכנית עבודה ארצית מתואמת בין המשרד להגנת הסביבה לארבע חברות הדלק הגדולות – פז, דלק, סונול ודור אלון – כללה 472 תחנות תדלוק ותיקות. אבל נכון לאמצע אותה שנה, העבודה בפועל החלה רק ב-241 מהן: 64 תחנות היו בשלבי שיקום ממשי, 177 בשלבי סקירה בלבד, ו-231 עדיין ללא כל טיפול. כלומר, כבר אז – לפני יותר מחמש עשרה שנה – רוב התחנות שהוגדרו כבעייתיות היו רחוקות משיקום בפועל.
הזמן לא סגר את הפער. דוח מבקר המדינה משנת 2019 מצא שמתוך 203 אתרים מזוהמים שנוטרו – חלק קטן בלבד מכלל האתרים החשודים בארץ – ב-69% מהם התגלה זיהום במקור מים, וב-36% נמצאה רמת זיהום חמורה או חמורה מאוד. סקרים שונים מצביעים על כך שזיהום קרקע ברמה כלשהי קיים מתחת לכ-90% מתחנות הדלק בישראל, ומפת הקרקעות המזוהמות הארצית של המשרד להגנת הסביבה כוללת כיום יותר מ-2,200 אתרי זיהום מתועדים מכלל המקורות – לא רק תחנות דלק. לצד הקרקע עצמה, הזיהום ממשיך לפעמים גם אל מי התהום: בדיקות רשות המים מצאו ריכוזי PFAS חריגים במיוחד בקידוחי ניטור סמוכים דווקא למאגרי דלק ולשדות תעופה, עוד סימן לכך שמה שמתחיל בקרקע לא נשאר בה.
והתשובה לשאלה "למה אין חוק" היא לא סיפור של התעלמות. המשרד להגנת הסביבה מקדם הצעת חוק לשיקום קרקעות מזוהמות כבר יותר מ-15 שנה – ובכל זאת, נכון לרגע זה, ישראל היא עדיין המדינה היחידה ב-OECD שאין בה חקיקה ראשית ייעודית להתמודדות עם קרקעות מזוהמות: בלי הגדרה משפטית ברורה למונח "קרקע מזוהמת", בלי חלוקת אחריות סטטוטורית, ובלי הליך שיקום מחייב שחל אוטומטית כשמתגלה זיהום. חמש עשרה שנה של הצעת חוק שלא עברה הן לא כשל טכני – הן שאלה על מה שבאמת עוצר חקיקה סביבתית בישראל, גם כשהנתונים עצמם ידועים ומתועדים.
איך זיהום קרקע ישן עוצר בניית דירות במרכז הארץ?
הפער הזה הוא לא רק סביבתי אלא גם כלכלי-לאומי, בזכות השפעתו הישירה על שוק הדיור. לפי דוח שפרסם המשרד להגנת הסביבה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", כ-10,600 דונם בישראל מזוהמים בחומרים מסוכנים מפעילות תעשייתית – בהם שדות תעופה לשעבר, מתחמי תע"ש ובסיסי צה"ל ישנים, לצד תחנות הדלק שכבר תוארו למעלה. השטח הזה, שאמור להיות עתודת קרקע לבנייה, מעכב בפועל תוכניות לכ-1.4 מיליון יחידות דיור – כ-42% מכלל היחידות המתוכננות בישראל כרגע.
כשליש מכלל התכנון למגורים בישראל תלוי, במידה זו או אחרת, בקרקע שעדיין לא ידוע אם היא נקייה מספיק לבנייה.
מקרה מקביל, אם כי לא זהה, ממחיש בדיוק איך נראה מצב שבו המדינה עצמה נתקעת מול קרקע מזוהמת שבבעלותה. דוח מבקר המדינה שפורסם במאי 2025 בנושא פינוי ושיקום קרקעות תע"ש – מקרה נפרד של זיהום היסטורי, לא תחנות דלק – קבע שהמדינה נכשלה במשך עשרות שנים בטיפול בכ-80,000 דונם שהוחכרו לתע"ש עוד ב-1990. הכישלון הזה עיכב תוכניות לבניית כ-36,000 יחידות דיור באזור השרון, וחסם גם הכנסה פוטנציאלית של כ-33 מיליארד שקל לקופת המדינה; מועד הפינוי המקורי, שהיה אמור לחול ביולי 2024, נדחה כבר לסוף 2026. זה לא סיפור על תחנות דלק, אבל זה בדיוק הדפוס: קרקע ממשלתית שאף אחד לא ממהר לשקם, ותוכניות דיור אמיתיות שנתקעות בגללה. תבנית דומה של דחייה מתמשכת בטיפול בזיהום תעשייתי, תחת פיקוח שמתקשה לעמוד בלוחות זמנים, חוזרת גם במקרה אחר לגמרי – פינוי המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה, שיעד הפינוי שלו זחל שוב ושוב במשך שנים.
כמה עולה למדינה הזיהום שלא שוקם?
מעבר לעיכוב בתוכניות הדיור עצמן, יש כאן גם מחיר תקציבי ישיר. אותו דוח של המשרד להגנת הסביבה מעריך שהמדינה מפסידה כ-44 מיליארד שקל בהכנסות ממכירת קרקעות לבנייה – כסף שהיה יכול להיכנס לקופה הציבורית אילו הקרקעות שוקמו והיו זמינות לשיווק. מנגד, שיקום מלא של הקרקעות המזוהמות מוערך בכ-8.5 מיליארד שקל, פרוס על פני כעשור.
8.5 מיליארד שקל להשקעה בשיקום, מול 44 מיליארד שקל שכבר הפסידה המדינה באי-מימוש הקרקע – יחס של כמעט 1 ל-5.
ניתוח כלכלי נפרד שפורסם ב"אקולוגיה וסביבה" מוסיף לפער הזה מספר נוסף, שמראה כמה עולה גם עצם ההמתנה: התועלת המשקית המהוונת מחקיקת חוק ייעודי לשיקום קרקעות מזוהמות מוערכת בכ-43.8 מיליארד שקל, בעיקר משום שחוק כזה יכול לדחוס את קצב השיקום הנוכחי – הפרוס כיום על פני כ-25 שנה – לכ-10 שנים בלבד. בלי החוק, המגמה לא נעצרת מעצמה: נפח הקרקע המזוהמת בישראל צפוי להמשיך ולגדול בכ-29 מיליון טונות נוספות.
מה כוללת הצעת החוק ל"קרן לשיקום קרקעות מזוהמות"?
ליבת הפתרון שמקדם המשרד להגנת הסביבה כבר יותר מעשור וחצי היא הקמת קרן ייעודית – "קרן לשיקום קרקעות מזוהמות" – שתמומן משילוב של תקציב המדינה ומנגנון היטלים קבועים על חברות תעשייה ודלק. הרעיון המרכזי הוא לשבור בדיוק את הכשל שתואר קודם: כשאין "מפעיל" חי לחייב, הקרן היא זו שתממן ותשפה בעלי או מחזיקי קרקע שאינם אחראים אישית לזיהום ההיסטורי שהם יורשים יחד עם הנכס. במקום שכל מקרה יתנהל כמאבק משפטי נפרד על מי אחראי ומי משלם, הקרן אמורה להעביר את השאלה למנגנון מימון קבוע וצפוי.
זו לא הצעה תיאורטית – היא קיימת, בגרסאות שונות, כבר משנת 2009 לפחות, ועדיין לא עברה. הפער הזה, בין הכרה ממשלתית מוצהרת בבעיה לבין חקיקה בפועל, הוא בעצם התמצית של כל הסיפור: ישראל יודעת בדיוק כמה תחנות מזהמות, כמה זה עולה, וכמה כסף ייחסך אם החוק יעבור. מה שחסר הוא לא מידע – הוא ההחלטה עצמה.
עד שהיא תתקבל, כל תחנת דלק שנסגרת בישראל תמשיך לספר את אותו סיפור: המשאבות נעלמות תוך שבוע. מה שמתחתן נשאר עד שמישהו יחליט, סוף כל סוף, שהוא בבעלות משותפת של כולנו.
שאלות ותשובות
כמה תחנות דלק בישראל נמצאות היום בהליכי חקירה או שיקום זיהום קרקע? לפי נתוני 2023 של המשרד להגנת הסביבה, כ-870 מתוך תחנות ארבע חברות הדלק הגדולות בישראל (פז, דלק, סונול ודור אלון) – מתוך כ-2,200 תחנות דלק בסך הכול במדינה – נמצאות בשלבים שונים של חקירה או שיקום זיהום קרקע, ועוד 284 תחנות בהליכי חקירה או שיקום זיהום מי תהום.
מי אחראי מבחינה חוקית לנקות זיהום קרקע מתחנת דלק? לפי תקנות המים (מניעת זיהום מים)(תחנות דלק), תשנ"ז-1997, החובה חלה על "מפעיל התחנה" בזמן שהזיהום נוצר – לא בהכרח על בעל הקרקע הנוכחי. המבנה המשפטי הזה יוצר פער ברור כשתחנה נסגרת, נמכרת או משנה ייעוד ואין עוד גורם מפעיל ברור לחייב.
האם יש בישראל חוק ייעודי לשיקום קרקעות מזוהמות? לא, נכון למועד זה. לפי דוח שפרסם המשרד להגנת הסביבה, ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD שאין בה חקיקה ראשית ייעודית לטיפול בקרקעות מזוהמות, למרות שהמשרד מקדם הצעת חוק בנושא כבר למעלה מ-15 שנה.
כמה כסף ישראל מפסידה בגלל קרקעות מזוהמות שלא שוקמו? לפי דוח המשרד להגנת הסביבה שפורסם ב-2026, המדינה מפסידה כ-44 מיליארד שקל בהכנסות ממכירת קרקעות לבנייה שמתעכבת בגלל זיהום, לצד צורך בהשקעה של כ-8.5 מיליארד שקל בשיקום מלא, פרוס על פני כעשור.
מקורות
- תחנות דלק: מאות מוקדי זיהום למרות ש-99% מהבדיקות תקינות – infospot.co.il, 6.2.2025.
- זיהום קרקע בישראל – התופעה ודרכי הטיפול בה – מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 11.8.2009.
- לא רק בהרצליה: הפצצות המתקתקות שמתחת לפני הקרקע – פרופ' עדי וולפסון, ynet, 25.6.2023.
- דו"ח חושף: זיהום קרקע מעכב 1.4 מיליון דירות והכנסות עתק – כלכליסט, 10.3.2026.
- אומדן התועלת הצפויה למשק מחוק שיקום קרקעות מזוהמות – אקולוגיה וסביבה (isees.org.il), 20.1.2026.
- לקראת חוק שיקום קרקעות מזוהמות בישראל – מקורות כספיים והסדרי מימון – אקולוגיה וסביבה (isees.org.il).
- תקנות המים (מניעת זיהום מים)(תחנות דלק), תשנ"ז-1997 – נבו (Nevo).
- דו"ח חמור על פינוי מתחמי תע"ש: המדינה כשלה בטיפול בקרקעות מזוהמות – כלכליסט, 7.5.2025.