כל ליטר יחיד של עקר זיתים – הנוזל החמצמץ שנשאר בבתי הבד אחרי כל סחיטה – יכול, לפי הערכת ארגון הסביבה צלול, להשבית מכון טיהור שפכים שלם. בכל עונת מסיק, מאוקטובר ועד ינואר, מפיקים בתי הבד בישראל עד כ-80,000 מטרים מעוקבים מהנוזל הזה. הזיתים עצמם חוגגים כל שנה מחדש כתוצרת מקומית, עתיקה ואהודה – אבל מאחורי כל פחית שמן זית כתית מעולה שמגיעה למטבח הישראלי, עומד גם צד אחר, הרבה פחות נחגג: נוזל שלא תמיד ברור לאן הוא זורם בסוף, ומערכת פיקוח שמתמודדת איתו מדי שנה מחדש.
מה בעצם הנוזל הזה, ולמה הוא כה הרסני?
רוב בתי הבד בישראל פועלים בשיטת "תלת-פאזי": הזיתים נסחטים כך שמתקבלים שלושה מוצרים – שמן, גפת (השאר הסולידי) ונוזל חומצי בשם עקר. בניגוד לספרד, שבה רוב התעשייה עברה לשיטה "דו-פאזית" שמייצרת רק פסולת מעין-סמיכה בלי זרם נוזלי נפרד, בישראל רוב המפעלים נשארו עם שיטת ייצור שמולידה את הנוזל הבעייתי הזה בכמויות גדולות. סקירות הנדסיות שסיכמו נתוני תעשייה ממדינות שונות באגן הים התיכון (תהליך דומה בכל מקום שבו מופק שמן זית בשיטה התלת-פאזית) מצאו רמות זיהום חמורות – עומס אורגני (COD) שמגיע לטווח של כ-80,000 עד 200,000 מיליגרם לליטר, ועומס ביולוגי (BOD) עד כ-63,000 מיליגרם לליטר, לצד ריכוזי פנול גבוהים ו-pH חומצי של כ-4.5 עד 5. לרמות האלה יש משמעות מעשית: הן גבוהות מספיק כדי להעיד שמדובר בנוזל שמתקשה להתפרק בטיהור ביולוגי רגיל – בדיוק מה שקורה כשהוא מגיע, בכמות גדולה, למכון טיהור שפכים עירוני שלא נבנה כדי להתמודד איתו.
כמה בתי בד פועלים בישראל, וכמה עקר הם מייצרים בכל מסיק?
לפי תדרוך משותף של משרד הגנת הסביבה, רשות המים ורשות הטבע והגנים, שנערך לפני כל עונת מסיק, פעלו בישראל ב-2022 כ-140 בתי בד, כ-90 מהם בצפון הארץ; עד 2024 הצטמצם המספר המדווח לכ-110 בתי בד, כ-80 מהם באזור הצפון וחיפה. בשני התדריכים חזר אותו תקף עליון: עד כ-80,000 מטרים מעוקבים עקר בשנה. ענף הזית פרוש על כ-310,000 דונם – מטע הפרי הגדול בישראל – ומניב בין כ-60,000 טון בשנה חלשה לכ-100,000 טון בשנה טובה, רובו מיועד לייצור שמן. עונת המסיק עצמה נמשכת כשלושה עד ארבעה חודשים, מה שאומר שכל הכמות הזאת של נוזל רעיל נוצרת בחלון זמן קצר יחסית, בדיוק כשהגשמים הראשונים כבר עלולים לשטוף אותה אל נחלים ומערכות ביוב.
אילו נחלים ומכוני טיהור שפכים כבר נפגעו בפועל?
התיעוד הקונקרטי ביותר שיש בידי הרגולטור מצביע על עונת מסיק אחת ספציפית: בסתיו 2019 הציפו כמויות גדולות של עקר את מכוני טיהור השפכים של כרמיאל ועכו, מה שהוביל לשפכים לא מטוהרים כראוי שהגיעו לנחלים ולים. באותו תדריך שנתי מונה משרד הגנת הסביבה רשימה ארוכה יותר של מערכות ביוב שנפגעו בעבר מהגעת עקר: כרמיאל, עכו, נהריה, יאנוח-ג'ת, פרוד (באזור פקיעין), רהט ולבנים. לפי גיא רשף (רף), סגן מנהל אגף השירות ההידרולוגי ברשות המים, "שפיכת עקר למערכות הביוב מהווה סכנה ממשית למכוני הטיהור ועלולה לגרום לקריסתם ולזיהום סביבתי חמור" – ולדבריו, באזורים הידרולוגיים רגישים, בעיקר במחוזות חיפה והצפון, הגעת עקר למערכת הביוב בעבר הובילה גם לפסילת מאגרי מי שתייה גדולים ואיכותיים. ד"ר יהושע שקדי, מדען ראשי ברשות הטבע והגנים, תיאר את הבעיה בפשטות: "התופעה של עקר חמורה והיא גורמת לזיהום קשה בנחלים".
למה שלב ייצור אחד מזהם הרבה יותר מאחר?
לא כל בית בד מייצר את אותה כמות עקר לכל טון זיתים שהוא סוחט – וההבדל הזה הוא בדיוק המקום שבו אפשר להקטין את הנזק בלי לפגוע בייצור השמן עצמו. סקירות בתחום הנדסת השפכים מצביעות על כך שבתהליך הרציף (התלת-פאזי) – הנפוץ ביותר בישראל – מוסיפים לזיתים כמות מים גדולה בהרבה מזו שמוסיפים בתהליך הלא-רציף (המסורתי), ולכן גם ריכוז המזהמים בנוזל שונה בין השיטות: נתוני תעשייה מראים עומס אורגני (COD) של כ-120 עד 130 גרם לליטר בשיטה המסורתית, לעומת כ-40 גרם לליטר בלבד בשיטה התלת-פאזית – כלומר נוזל מדולל יותר, אך בנפח גדול בהרבה. בתי בד דו-פאזיים, הנפוצים בספרד אך נדירים יחסית בישראל, מוסיפים הרבה פחות מים ולכן מייצרים פחות עקר נוזלי; עם זאת, בעמותת צלול עצמה מציינים שלא כל המומחים משוכנעים שהמעבר לשיטה הדו-פאזית הוא שיפור סביבתי נטו, שכן הפסולת המעין-סמיכה שהיא משאירה מציבה אתגר טיפול אחר, לא פחות יקר.
איך המדינה מנסה להתמודד עם זה בכל עונה מחדש?
שפיכת עקר למערכת הביוב הציבורית אסורה בתקנות, וברשת האכיפה מעורבים כמה גופים במקביל: תאגידי המים האזוריים אמורים לאתר זרימות חשודות ברשת הביוב ולדגום אותן, צוותי הפיקוח של המחוז הצפוני במשרד הגנת הסביבה והמשטרה הירוקה מקיימים סיורים ובדיקות בבתי בד לפני ובמהלך עונת המסיק, והמשרד פותח בהליכי אכיפה כנגד בתי בד שנתפסים משליכים עקר לביוב. הדרך המועדפת והנתמכת כיום על הרגולטור היא פיזור מבוקר של העקר על קרקע חקלאית – מטעים, שטחי חקלאות, דרכי יער של קק"ל ומחצבות – בהנחה שפיזור מדוד מאפשר לפירוק הביולוגי הטבעי להתמודד עם החומרים הרעילים, ובמקביל מנצל את תכולת החנקן, הזרחן והאשלגן שבעקר כדשן. ב-2022 הפעילו משרד הגנת הסביבה ורשות המים קול קורא משותף בשווי כ-680,000 שקל, שבו זכו שישה תאגידי מים – מי הגליל, סובב שפרעם, פלג הגליל, אל-עין, מעיינות זיו ומי רהט – למימון פינוי עקר מבתי בד לא-מוסדרים ולהקמת מערכות דיגום וניטור. ד"ר סיגל בלומנפלד, מנהלת המחוז הצפוני במשרד הגנת הסביבה, ויעל אורן, מנהלת תחום סביבה חקלאית במשרד, הדגישו בתדריכים השנתיים כי המשרד "פועל כל שנה מחדש להפחתת הנזק מתעשיית השמן" ומגביר את האכיפה בהתאם לצורך – אבל אף אחד מהתדריכים לא פירסם נתון קונקרטי של קנסות שהוטלו או בתי בד שנסגרו בפועל, מה שמשאיר את יעילות האכיפה בפועל בגדר שאלה פתוחה.
למה אין עדיין פתרון טכנולוגי שפותר את הבעיה מהשורש?
מעבר לפיזור מבוקר, כמה בתי בד בישראל כבר עברו לשיטת סחיטה דו-פאזית שמקטינה את זרם הנוזל – לפי הערכת צלול, בתי הבד הדו-פאזיים בישראל מייצרים כיום כ-20,000 טון גפת מעין-סמיכה בשנה במקום עקר נוזלי – אך רוב התעשייה המקומית עדיין נשארת בשיטה התלת-פאזית הישנה. פתרונות סוף-צינור אחרים – הפקת ביוגז, שימוש בעקר כמזון לבעלי חיים, או מיצוי חומרים לתעשיית התרופות והקוסמטיקה – נבדקו במשך שנים, אבל אף אחד מהם, לפי הערכת הארגון, לא הוכח כרווחי מספיק בקנה המידה הקטן של ענף השמן הישראלי. שריפת הפסולת, המודל שספרד מאמצת לייצור אנרגיה, נחשבת לבלתי מתאימה תרבותית בישראל, ומתקני טיהור אזוריים משותפים נתקלים באותה בעיה בסיסית – הכלכלה שלהם מוטלת בספק כשמדובר בענף קטן שמרוכז בעיקר בעונה אחת בשנה. בעיה דומה של פער בין הרגולציה הקיימת לקצב שבו היא נאכפת עולה גם בדליפות דלק ישנות שמזהמות קרקע ומי תהום ובמקרים של זיהום מי תהום שמתגלה שנים אחרי שהחל – שני תחומים אחרים שבהם ההכרה הרגולטורית בבעיה קיימת כבר שנים, אבל קצב הפתרון בפועל נשאר הרבה יותר אטי מקצב הזיהום.
שאלות ותשובות
מה זה עקר זיתים, ולמה הוא נחשב מסוכן כל כך?
עקר הוא הנוזל החומצי שנפרד מהשמן והגפת בתהליך סחיטת זיתים בשיטה התלת-פאזית הנהוגה ברוב בתי הבד בישראל. ריכוזי העומס האורגני והפנולים בו גבוהים עד כדי כך שארגון צלול מעריך כי ליטר אחד שלו יכול להשבית מכון טיהור שפכים שלם אם הוא מגיע אליו בריכוז גבוה.
כמה עקר זיתים מייצרת ישראל בכל עונת מסיק?
לפי תדריכים שנתיים של משרד הגנת הסביבה ורשות המים, בתי הבד בישראל – שמספרם נע בין כ-110 ל-140, רובם בצפון – מייצרים עד כ-80,000 מטרים מעוקבים עקר בשנה, בחלון זמן קצר של כשלושה עד ארבעה חודשי מסיק.
מה קורה בפועל כשעקר זיתים מגיע למערכת הביוב?
לפי רשות המים, הגעת עקר בריכוז גבוה למכון טיהור שפכים עלולה לגרום לקריסתו ולזיהום חמור של נחלים ואף של מאגרי מי שתייה. בעבר תועדה פגיעה כזו, בין היתר, במכוני הטיהור של כרמיאל ועכו (2019), נהריה, יאנוח-ג'ת, פרוד, רהט ולבנים.
האם קיים פתרון טכנולוגי שפותר את בעיית העקר מהשורש?
לא באופן מלא. פיזור מבוקר על קרקע חקלאית הוא הפתרון המועדף כיום על הרגולטור, חלק מהמפעלים עברו לשיטת סחיטה דו-פאזית שמקטינה את כמות הנוזל, אבל פתרונות אחרים כמו ביוגז, מזון לבעלי חיים או מתקני טיהור אזוריים משותפים עדיין לא הוכחו כרווחיים בקנה המידה של ענף השמן הישראלי.
כל שנה, בערך באותו זמן, חוזר אותו תדריך עם אותם מספרים – עד 80,000 מטרים מעוקבים, כמה עשרות בתי בד בעייתיים מתוך כ-100 עד 140, ואותה רשימת מכוני טיהור שנפגעו "בעבר". זה לא סימן לכך שהבעיה נפתרה; זה סימן לכך שהיא הפכה לחלק קבוע בלוח השנה החקלאי-רגולטורי של ישראל, כמו המסיק עצמו – תזכורת שנתית לפער בין ענף שמייצר מוצר שישראלים אוהבים לצרוך, לבין מערכת פיקוח שעדיין לא הצליחה לסגור את החור שהוא משאיר מאחוריו בכל חורף.
מקורות
- ice.co.il, "תאגידי המים יקבלו מענקים לטיפול בעקר זיתים לפני עונת המסיק" (תדריך משרד הגנת הסביבה ורשות המים), 24.10.2022. קישור
- ice.co.il, תדריך שנתי לפני מסיק 2024 – היקף הענף, מספר בתי הבד וכמות העקר, 15.10.2024. קישור
- The Jerusalem Post, "Israel's olive oil presses pose environmental hazard ahead of harvest season" (התדריך השנתי באנגלית), 25.10.2022. קישור
- צלול (עמותת הסביבה), "מכת העקר" – נתוני כמויות, הרכב כימי והערכת היקף הנזק. קישור
- צלול, "הרפורמה בבתי הבד" – דיון בפתרונות ממסדיים ובמגבלותיהם. קישור
- Cuci Y., Uysal Y., Deveci E.Ü., Çınar Ö., "An Evaluation of Biological Treatment Methods Used in Olive Mill Wastewaters" (2010) – סקירת הנדסת שפכים על הרכב כימי (COD, BOD, pH) של עקר זיתים ועל הבדלי צריכת המים בין שיטות סחיטה, מבוססת בין היתר על Azbar et al. 2004 ו-Al-Malah et al. 2000. קישור