רונן פרידמן היה בהפסקה באחד ממפעלי הבשר בטירת צבי כשהוא התמוטט. חבריו למשמרת החלו בעיסויי חזה, מישהו רץ והביא את הדפיברילטור שהיה מותקן באתר, ושלוש שבועות אחר כך פרידמן חגג את חתונת בנו. שלמה דוד, בן 75, התמוטט בין משחקים בחוג טניס שולחן; חבר שידע לבצע עיסויים התחיל במקום, מישהו אחר רץ להביא מכשיר, ודוד התאושש אחרי טיפול נמרץ. שני המקרים האלה, שסוקרו ב"כלכליסט" באוקטובר 2018, הם בדיוק מה שהחוק הישראלי על דפיברילטורים ציבוריים נועד לאפשר. הבעיה היא שלפי סקר עדכני שפורסם ב"מעריב" בפברואר 2026, רוב הציבור בישראל – 63% – עדיין לא בטוח שיידע לבצע את הפעולה הזו בעצמו, אם יזדקק לכך.
מה באמת מחייב החוק הישראלי על דפיברילטורים
החוק המרכזי הוא חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008, שנחקק ביולי 2008 ומחייב כל מי שמחזיק "מקום ציבורי" כפי שהוא מוגדר בתוספת לחוק להתקין לפחות דפיברילטור אחד במקום מרכזי ונגיש, ולדאוג לתקינותו. הרשימה המחייבת רחבה יותר ממה שרוב האנשים מניחים: קניונים הדורשים רישיון עסק, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות עם 500 מבקרים ביום ומעלה, נמלי תעופה וימיים, אוניות ל-100 נוסעים ומעלה ומטוסים ל-100 מושבים ומעלה, תחנות אוטובוס מרכזיות ותחנות רכבת עם 500 נוסעים ביום ומעלה, מקומות עבודה עם 500 עובדים ומעלה, אולמות ספורט עם 500 מקומות ומעלה, מכוני כושר עם 500 מנויים קבועים ומעלה, בתי אבות, בתי כלא, מלונות עם 250 חדרים ומעלה, בריכות שחייה ציבוריות, מוסדות על-תיכוניים עם 500 תלמידים ומעלה, ואולמות אירועים לאירוח 500 אנשים ומעלה. ב-2018 תוקן החוק כך שכל בית ספר בישראל, ללא תלות בגודלו, מחויב בדפיברילטור – תיקון שעבר בכנסת במרץ אותה שנה. בוועדת הבריאות של הכנסת מונחת גם הצעה להרחיב את הרשימה לתחנות רכבת עירוניות וארציות נוספות, שעברה קריאה ראשונה אך טרם הושלמה כחוק.
כמה זה עולה, ומי אחראי לתחזוקה
לפי נתוני ענף ההתקנה שצוטטו ב"כלכליסט" במאי 2018, מכשיר דפיברילטור עולה כ-5,000 שקל לרכישה חד-פעמית, ועוד כ-500 שקל בכל ארבע שנים להחלפת סוללה ואלקטרודות. דיונים בוועדת הבריאות של הכנסת על הרחבת החוק לתחנות רכבת ב-2025 מדברים על טווח דומה, כ-5,000 עד 6,000 שקל למכשיר. החוק מחייב כל מקום ציבורי למנות עובד אחראי שבודק מדי שבוע את תקינות המכשיר והסוללה – אבל בלי בדיקה חיצונית שמוודאת שזה קורה בפועל. דובר משרד החינוך, שצוטט ב"כלכליסט" עוד ב-2018, הגדיר את יישום החוק בבתי הספר כ"הדרגתי", ללא מועד סיום רשמי. לא אותר דוח של מבקר המדינה או של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שבדק את שיעור הציות בפועל לחוק ברחבי המדינה – פער מידע בעצמו, לצד הפער בשטח.
כמה ישראלים עוברים דום לב בכל שנה, וכמה שורדים
ההערכות למספר מקרי דום לב בישראל נבדלות בין גופים שונים. מגן דוד אדום מעריך, כפי שצוטט ב"ynet" ב-2020, כ-10,000 מקרי דום לב בשנה בישראל, מתוכם שורדים כ-6% בלבד – נתון המגיע ממד"א ולא ממחקר שפיר-בוחן. הערכה אחרת, של יחיאל אוהב עמי, פאראמדיק בכיר ומנהל פרויקטים בחברת ש.א.ג שירותי רפואה, שצוטטה ב"כלכליסט" ב-2018, נתנה תמונה מפורטת יותר אך צנועה בהיקפה: כ-8,200 מקרי דום לב בשנה, כשכ-200 מהם (כ-2.5%) בבני אדם מתחת לגיל 18. בלי קשר לאיזה מספר מדויק יותר, העקרון הפיזיולוגי מוסכם וחד: סיכויי ההישרדות מדום לב יורדים בכ-10% בכל דקה שעוברת בלי החייאה ובלי דפיברילציה. זה ההבדל בין מכשיר שנמצא במרחק עשרים צעד לבין מכשיר שנמצא בקומה אחרת.
למה רוב הישראלים לא בטוחים שידעו להשתמש בדפיברילטור
כאן מגיע הפער המרכזי שהכתבה הזו רוצה להצביע עליו. סקר שהזמין מד"א מחברת מאגר מוחות, שתוצאותיו פורסמו ב"מעריב" ב-19 בפברואר 2026, מצא ש-92% מהציבור הישראלי יודעים שדפיברילטורים קיימים, ו-96% מבינים את חשיבותם להצלת חיים – אבל רק 37% בטוחים שיידעו להפעיל אחד ברגע האמת. בין מי שלא עברו הכשרה, 86% הביעו רצון לעבור הכשרה שתכלול שימוש במכשיר. רק 60% יודעים, לפחות חלק מהזמן, היכן נמצא הדפיברילטור הקרוב אליהם. והנתון המטריד ביותר: 76% מהציבור כלל לא מודעים לכך שמד"א מתחזק מפה ציבורית ארצית של מיקומי הדפיברילטורים, שמקושרת למרכז השליטה 101 ומנחה את המתקשרים להגיע למכשיר הקרוב ולקבל הנחיות החייאה בטלפון.
מה מראה המחקר הראשון שעוקב אחרי שורדי דום לב בישראל
נתון ישראלי עדכני ומדויק יותר מגיע ממחקר משותף של המרכז הרפואי שיבא ומד"א, שפורסם בכתב העת הרפואי IMAJ בנובמבר 2025 ועקב אחרי 99 מבוגרים שהגיעו לאחר דום לב בבית חולים אחד. הגיל החציוני של החולים היה 79; 69% מהמקרים התרחשו בבית, ו-80% מהם היו בעדות אדם נוכח. ובכל זאת, רק 28% מהנפגעים קיבלו החייאה בסיסית מעובר אורח לפני שהגיע צוות חירום; ל-45% נוספים ביצעו החייאה רק כשהגיע הצוות הראשון. דפיברילציה אוטומטית שימשה ב-40% מהמקרים – בעיקר על ידי צוותי החירום עצמם, לא עוברי אורח. 51% מהחולים שרדו את ההחייאה הראשונית בבית החולים, ומתוכם כמחצית – כ-26% מכלל 99 החולים – שרדו עד השחרור. החוקרים כתבו במפורש שנתוני תוצאה על דום לב בישראל "נדירים" (scarce) – כלומר, לישראל אין עדיין מרשם לאומי מקיף שעוקב אחרי כל מקרי הדום לב וההישרדות שלהם, בניגוד לרשם הלאומי בדנמרק או לרשם CARES האמריקאי.
איך עושים את זה אחרת ביפן ובדנמרק
יפן, שמחזיקה באחת מרשתות הדפיברילטורים הציבוריים הצפופות בעולם, מספקת הדגמה ישירה לכוח של נגישות. מחקר שפורסם ב-New England Journal of Medicine ועקב אחרי מקרי דום לב בין 2005 ל-2007 מצא ש-31.6% מהנפגעים שקיבלו זעזוע מדפיברילטור ציבורי בידי עובר אורח שרדו חודש לאחר מכן בלי נזק נוירולוגי משמעותי, בהשוואה ל-14.4% בלבד מכלל מקרי הדום לב שנצפו בידי עוברי אורח. באזורים עם ארבעה דפיברילטורים לקילומטר רבוע ומעלה, שיעור השרידות עם תפקוד נוירולוגי תקין היה כ-3.7 פעמים גבוה יותר מאזורים עם פחות מדפיברילטור אחד לקילומטר רבוע – עדות ישירה לכך שלא מספיק שהחוק קיים; הצפיפות בשטח היא שקובעת.
דנמרק מציעה את סיפור ההצלחה המתועד ביותר של שינוי מכוון. מחקר שפורסם בכתב העת JAMA ועקב אחרי העשור 2001 עד 2010 מצא ששיעור ביצוע החייאה בידי עוברי אורח עלה מ-21.1% ל-44.9%, ושיעור השרידות ל-30 יום עלה מ-3.5% ל-10.8% – שילוש כמעט מוחלט – בעקבות מערך התערבויות משולב: הכשרת החייאה חובה לכל תלמידי בית הספר היסודי מ-2005, הכשרה בהחייאה כתנאי לרישיון נהיגה מ-2006, הוספת דפיברילטורים ציבוריים ושיפור פרוטוקולי המוקד. החוקרים הדגישו שהמחקר תיאורי ולא ניסוי מבוקר, ושקשה להפריד את תרומתו של כל מרכיב בנפרד – אבל התוצאה המצטברת מדברת בעד עצמה.
מה חסר עדיין בישראל
גם בלי קשר לחוק – שמפרט בדיוק רב אילו מקומות חייבים דפיברילטור – שתי בעיות נותרות בשטח. הראשונה היא שבנייני מגורים פרטיים, כולל בנייני דירות גבוהים, לא נכללים ברשימת המקומות המחויבים; ארגוני בריאות קוראים לכלול זאת כסטנדרט בבנייה חדשה. השנייה, ומשמעותית יותר, היא פער ההכשרה שהסקר של מד"א חשף: מכשירים קיימים, אך רוב הציבור לא יודע להשתמש בהם ולא יודע שיש מפה שמראה היכן הם נמצאים. הניסיון הדני מראה שסגירת הפער הזה – לא רק הוספת מכשירים – היא מה שבאמת מכפיל שרידות. לנושאים נוספים של פערים בנגישות למוצרי הצלת חיים בסיסיים בישראל הקדשנו כתבה על המחסור בדם שכמעט עלה בחיי אדם ב-7 באוקטובר, ועל הפער המגדרי שעלול לעכב אבחון בכתבה על התקף לב בנשים.
שאלות ותשובות
איפה בישראל חייב להיות דפיברילטור לפי החוק?
בכל קניון עם רישיון עסק, במשרדי ממשלה ורשויות עם יותר מ-500 מבקרים ביום, בנמלי תעופה וימיים, בתחבורה ציבורית עם יותר מ-500 נוסעים ביום, במקומות עבודה עם יותר מ-500 עובדים, באולמות ספורט ובמכוני כושר גדולים, בבתי אבות, במלונות גדולים ובכל בית ספר – ללא תלות בגודלו, לפי תיקון מ-2018.
כמה אנשים עוברים דום לב בישראל בכל שנה?
ההערכות נעות בין כ-8,200 בשנה לפי הערכה שצוטטה ב"כלכליסט" ב-2018 לכ-10,000 לפי מד"א (2020). ההבדל נובע מגופים ותקופות מדידה שונים, אך שני המקורות מסכימים ששיעור השרידות הכולל נמוך – כ-6% בלבד לפי מד"א.
כמה זמן יש בדיוק להשתמש בדפיברילטור?
סיכויי ההישרדות יורדים בכ-10% בכל דקה שעוברת בלי החייאה ודפיברילציה. במחקר שעקב אחרי 99 חולים בבית חולים שיבא, רק 28% קיבלו החייאה מעובר אורח לפני שהגיע צוות חירום – והבדל הזמן הזה הוא, ככל הנראה, ההבדל בין שרידות לתמותה.
האם חוקי דפיברילטורים כבר הוכיחו את עצמם במדינות אחרות?
כן. בדנמרק, שילוב של הכשרת החייאה חובה לתלמידים ולנהגים חדשים עם תוספת דפיברילטורים ציבוריים העלה את שיעור ביצוע החייאה על ידי עוברי אורח מ-21.1% ל-44.9% בתוך עשור, ואת שיעור השרידות מ-3.5% ל-10.8%. ביפן, אזורים עם צפיפות דפיברילטורים גבוהה הציגו שרידות גבוהה בכ-3.7 פעמים מאזורים עם צפיפות נמוכה.
מקורות
- חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008, נוסח מלא (ויקיטקסט). קישור
- מעריב, "הציבור חושש: 63% לא בטוחים שיוכלו להשתמש בדפיברילטור ברגע האמת" מאת ד"ר איתי גל (19 בפברואר 2026). קישור
- כלכליסט, כתבה על עלות התקנת דפיברילטורים ועל מקרי ההצלה בטירת צבי ובקריית מוצקין (17 באוקטובר 2018). קישור
- כלכליסט, כתבה על תיקון החוק לבתי ספר ועל הערכת מקרי דום לב של יחיאל אוהב עמי, ש.א.ג שירותי רפואה (10 במאי 2018). קישור
- ynet, כתבה בשיתוף מד"א על שיעורי שרידות מדום לב בישראל (26 בנובמבר 2020). קישור
- Israel Medical Association Journal (IMAJ), "Out-of-Hospital Cardiac Arrest: From the Field to Discharge: A Contemporary Cohort," כרך 27, עמ' 725-730 (נובמבר 2025), שיבא ומד"א. קישור
- New England Journal of Medicine, מחקר על דפיברילטורים ציבוריים ביפן 2005-2007 (אוניברסיטת אוסקה, רפוזיטורי). קישור
- Wissenberg et al., JAMA, מחקר לאומי על החייאה ושרידות בדנמרק 2001-2010 (באמצעות עבודת דוקטורט). קישור