באמצע דצמבר 2025, כשסופת הגשמים "ביירון" התקרבה לישראל עם תחזית לרוחות של 70 עד 90 קמ"ש, התפרסמה הערכה חדה מצוות חירום עירוני: אין בישראל אף מערכת ניקוז אחת שמסוגלת להתמודד במלואה עם עומס גשמים בעוצמה כזו. כמה ימים קודם לכן הספיקו כ-20 עד 25 מ"מ גשם בחצי שעה בלבד כדי להצית כוננות חילוץ באשקלון והסביבה. בה בעת, רחוק מזירות החילוץ, כל בקשה חדשה להיתר בנייה בישראל כבר כפופה כמעט ארבע שנים לתקן שמחייב את היזם לעצור חלק מהנגר העירוני בתוך גבולות המגרש שלו, ולא לשגר אותו הלאה אל הרחוב ואל מערכת הניקוז הציבורית. שתי העובדות האלה – תקינה שמחמירה, ותשתית שקורסת – כמעט לא נפגשות בשיח הציבורי. זו הפעם הראשונה שמנסים לשים אותן זו לצד זו.
מה בעצם מחייב תקן הבנייה הירוקה לגבי מי גשמים
מאז 1 במרץ 2022, בשלב הראשון שחל על מבני ציבור ומסחר גדולים, ומאז 1 בספטמבר 2023 גם על רוב הבנייה למגורים, כל בקשה חדשה להיתר בנייה בישראל כפופה לתקן הבנייה הירוקה הלאומי, ת"י 5281 – מערכת ניקוד שמדרגת מבנים בין כוכב אחד לחמישה כוכבים, ובודקת בין היתר התייעלות אנרגטית, חומרי בנייה, בריאות הדיירים ותחבורה – ובתוך כך גם את אופן הטיפול בנגר העילי שמצטבר במגרש בזמן גשם. בפועל, העיר שהלכה הכי רחוק עם הדרישה הזאת היא תל אביב-יפו: לפי תוכנית המתאר המקומית תא/9144, שמהדורתה הראשונה אושרה ב-10 במאי 2022 והשנייה ב-16 במרץ 2023, כל בנייה חדשה בעיר כפופה כבר ברמת כוכב אחד לדרישה לנהל באתר עצמו לפחות 15% מהנגר שמגיע למגרש, כלומר לאפשר לו לחלחל או להיאגר במקום לזרום החוצה. הדיון העירוני שהתקיים ב-2022 ביקש להעלות את הרף: מעבר לדרישת שני כוכבים, שיעור הנגר שיש לנהל באתר קופץ ל-30% – כפול מהדרישה הבסיסית.
למה זה מייקר בנייה, ולמה בכל זאת מתעקשים על זה
העלאת הדרישה מ-15% ל-30% אינה קוסמטית. ד"ר בועז קידר, מהגורמים המקצועיים שליוו את הדיון בעירייה, הציג אז נתונים לפיהם המעבר לרמת שני הכוכבים צפוי להעלות את עלות הבנייה העירונית ב-1.5% עד 3% בטווח הקצר – עלות שמתגלגלת, כרגיל, בסופו של דבר אל הדיירים. ההיגיון מאחורי ההחמרה פשוט: כל מ"ק מים שנעצר במגרש, בבור חלחול, בגג ירוק או במאגר קטן תת-קרקעי, הוא מ"ק אחד פחות שמערכת הניקוז העירונית – שכבר עמוסה – צריכה לספוג בשיא הסופה. במילים אחרות, עיריית תל אביב החליטה להעביר חלק מעלות הניקוז העירוני אל כתפי היזמים, מבנה אחר מבנה, כי התשתית הציבורית הקיימת כבר לא מספיקה.
מה מצא מבקר המדינה על תקציב הניקוז הארצי
בזמן שהרגולציה המקומית מחמירה מבנה למבנה, התמונה הארצית מצטיירת הפוכה לגמרי. בדוח ממאי 2025 מצא מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שמשרד האוצר, משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל הקצו יחד כ-1.5 מיליארד שקל לתשתיות ניקוז לשנים 2022 עד 2026 – כאשר האומדן המקצועי לצורך האמיתי עומד על כ-7 מיליארד שקל. כלומר, המימון הקיים מכסה פחות מחמישית מהצורך המוערך. הדוח מתריע במפורש: "לנוכח ההשלכות החמורות והנזקים הכלכליים הצפויים משיטפונות עתידיים", התוכנית הלאומית לניהול סיכוני שיטפונות לא הובאה לאישור הממשלה כבר שלוש שנים – עיכוב שנמשך גם אחרי שהביקורת עצמה הסתיימה באוקטובר 2024. דוח המשך שפרסם משרד מבקר המדינה ביוני 2026 בדק את מצב מערכות הניקוז והתחזוקה שלהן ברשויות המקומיות אשקלון ונהריה ובמועצה המקומית ג'סר א-זרקא, וממשיך לעקוב אחר קצב ההיערכות ברמה המוניציפלית.
כמה מים באמת הולכים לאיבוד בכל חורף
כדי להבין את גודל התופעה צריך לחזור להערכה ותיקה, ולהודות שהיא לא עודכנה רשמית מאז. דובר רשות המים אורי שור אמד עוד ב-2008 שכ-100 מיליון מ"ק של נגר עילי – מים שיורדים כגשם וזורמים בסופו של דבר לים במקום לחלחל לקרקע או להיאגר – הולכים לאיבוד מדי שנה בישראל, כ-7% מהיצע המים הטבעי השנתי של המדינה. לדבריו, ניצול מלא של הכמות הזאת ברמה הארצית היה דורש כ-70 מתקני איגום נוספים – השקעת תשתית עצומה שכבר אז לא נראתה כלכלית מול החלופה של התפלה. נכון להיום, הניסיון המעשי מסתכם בשני מאגרי איגום-ושימוש גדולים בלבד – על נחל מנשה ונחל שקמה – לצד מתקנים קטנים יותר ליד מחצבות משמר איילון ונחל שילה. העובדה שהנתון המדויק האחרון על היקף הנגר האבוד הוא מ-2008, ושאף גוף ממשלתי לא טרח לעדכן אותו כמעט שני עשורים, היא כשלעצמה סימן לפער: ישראל משקיעה אנרגיה רגולטורית עצומה במי שתייה, בהתפלה ובטיפול בשפכים – אבל הנגר העילי, המים שפשוט זורמים ברחוב בזמן סופה, נשאר הפינה הכי פחות נספרת של משק המים.
למה דווקא עכשיו הפער הזה הופך למסוכן
הפער בין הרגולציה המחמירה ברמת המגרש הבודד לבין המימון הלאומי הרעוע מתבטא במספרים לא מופשטים: בין 2018 ל-2024 מתו בישראל 18 בני אדם באירועי שיטפון, לפי נתונים שעליהם הצביע דוח מבקר המדינה. ברמה הגלובלית, בין השנים 2000 ל-2019 נפגעו משיטפונות כ-1.6 מיליארד בני אדם ברחבי העולם, בעלות כלכלית מצטברת של כ-651 מיליארד דולר – מגמה שגם ישראל, עם האקלים המשתנה שלה, לא מחוסנת מפניה. 11 רשויות ניקוז סטטוטוריות פועלות כיום בישראל מכוח חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, אך סמכות מפוצלת בין רשויות מקומיות, רשויות ניקוז אזוריות ומשרדי ממשלה שונים מקשה על תיאום תקציבי ותפעולי אחיד – בדיוק הסוג של פיצול שדוח המבקר מצביע עליו כגורם לעיכוב בתוכנית הלאומית.
מה ההבדל בין זה לבין מים אפורים וקולחים, שכבר מוכרים לציבור
חשוב להבחין בין שלושה צינורות מים נפרדים לגמרי, כי התקשורת הציבורית נוטה לערבב ביניהם. מים אפורים הם מי שימוש ביתי – מקלחת, כיור, מכונת כביסה – שמטופלים ומוחזרים לשימוש בתוך הבית או הגינה, ונוגעים בעיקר לתקנות אינסטלציה ובריאות הציבור. קולחים הם שפכים מטופלים שמוזרמים בעיקר לחקלאות, וישראל נחשבת מהמובילות העולמיות בתחום הזה. נגר עילי הוא קטגוריה שלישית ושונה לגמרי: מים שיורדים כגשם על גגות, כבישים ומדרכות, ושצריך להחליט מה לעשות איתם ברמת התכנון העירוני והבנייה – לפני שהם בכלל מגיעים לצינור ביוב כלשהו. בעוד שהציבור הישראלי מכיר היטב את סיפור ההתפלה והקולחים, נגר עילי כמעט לא מככב בשיח הציבורי – אף שהוא בדיוק הנושא שהתקן הירוק כבר מטפל בו בשקט, מגרש אחרי מגרש.
למה הבעיה רק הולכת ומחמירה, לא נעלמת מעצמה
הפער בין התקן ברמת המגרש לבין התקציב ברמה הארצית לא נשאר קבוע – הוא מחריף, כי עוצמת הגשמים הבודדים עצמה משתנה. כפי שפורט בכתבה על האצת השיטפונות הקטלניים בישראל, קצב המשקעים בסופות הקיצון הבודדות עלה באופן מדיד לאורך השנים – כלומר אותה תשתית ניקוז, שכבר מוגדרת כממומנת בחסר, נדרשת להתמודד עם עומסים חדים יותר מהעומסים שלשמם היא תוכננה במקור. זה בדיוק מה שממחיש את הסיכון בעיכוב של שלוש שנים באישור התוכנית הלאומית לניהול סיכוני שיטפונות: כל שנה שעוברת בלי תוכנית מאושרת ובלי תקציב שמכסה יותר מחמישית מהצורך, המרחק בין מה שהמערכת יכולה לספוג לבין מה שהשמיים בפועל שולחים אליה רק גדל.
הדפוס הזה – רגולציה מקומית וטכנית שמתקדמת, מול תשתית לאומית ויקרה שנשארת מאחור – אינו ייחודי לניקוז. הוא חוזר על עצמו, למשל, בתחום כיבוי האש: כפי שתואר בכתבה על היעדרו של מטוס כיבוי כבד ישראלי, גם שם הפער בין הסיכון ההולך וגדל לבין ההשקעה הממשלתית בתשתית שתתמודד איתו נמשך שנים, ולא נסגר למרות אזהרות חוזרות ונשנות של גורמי מקצוע.
שאלות ותשובות
האם יש בישראל חוק שמחייב קציר מי גשמים בבניינים חדשים?
לא, לפחות לא כחוק עצמאי ונפרד. מה שקיים בפועל הוא מנגנון עקיף: תקן הבנייה הירוקה הלאומי (ת"י 5281), שמחייב בהדרגה - משלב ראשון ב-1 במרץ 2022 ועד הרחבה לרוב הבנייה למגורים ב-1 בספטמבר 2023 - את בקשות ההיתר החדשות, וכולל בתוכו דרישה לניהול נגר עילי באתר הבנייה. תל אביב-יפו היא הדוגמה המובהקת והמתועדת ביותר: ברמת כוכב אחד נדרש לנהל באתר 15% מהנגר, וברמת שני כוכבים – 30%.
כמה כסף מושקע בניקוז שיטפונות בישראל, וכמה צריך?
לפי דוח מבקר המדינה ממאי 2025, משרדי האוצר, החקלאות ורשות מקרקעי ישראל הקצו כ-1.5 מיליארד שקל לתשתיות ניקוז לשנים 2022-2026, מול אומדן מקצועי של כ-7 מיליארד שקל לצורך האמיתי – כלומר מימון של פחות מחמישית מהנדרש.
למה תל אביב מחמירה את הדרישות דווקא עכשיו?
מכיוון שמערכת הניקוז העירונית הקיימת כבר עמוסה, והעלאת שיעור הנגר שמנוהל בתוך כל מגרש בנפרד מקטינה את הנטל שמגיע בסופו של דבר לרשת הציבורית. המחיר: עלייה מוערכת של 1.5% עד 3% בעלות הבנייה, לפי נתונים שהציג ד"ר בועז קידר בדיון העירוני ב-2022.
מה ההבדל בין נגר עילי, מים אפורים וקולחים?
מים אפורים הם שפכי מקלחת וכביסה שמטופלים בבית; קולחים הם שפכים עירוניים מטופלים שמוזרמים בעיקר לחקלאות; נגר עילי הוא מי גשם שזורמים מגגות וכבישים, ומטופלים – אם בכלל – ברמת התכנון העירוני, עוד לפני שהם מגיעים לכל מערכת ביוב.
חמש שנים אחרי שהרגולטור התחיל לדרוש מכל יזם בודד לעצור חלק מהגשם בתוך גבולות המגרש שלו, המדינה כולה עדיין לא סגרה את הפער שהביקורת שלה עצמה חשפה: תקציב שמכסה חמישית מהצורך, תוכנית לאומית שתקועה שלוש שנים, והערכת נזק שמבוססת בחלקה על נתונים מ-2008. כפי שקורה שוב ושוב במשק המים הישראלי, הרגולציה המקומית, הממוקדת והטכנית מתקדמת הרבה לפני שהתשתית הלאומית, היקרה והאיטית, מצליחה להדביק אותה.
מקורות
- מבקר המדינה, "ההגנה מפני נזקי שיטפונות - ביקורת מעקב", מאי 2025. קישור
- וואלה! כסף, ליאת רון, "הסערה שעלולה להציף את ישראל: 1.6 מיליארד נפגעו משיטפונות ב-20 שנה" (עודכן 10.12.2025). קישור
- מבקר המדינה, דוח המשך בנושא היערכות רשויות מקומיות לשיטפונות (אשקלון, נהריה, ג'סר א-זרקא), יוני 2026. קישור
- כלכליסט, גיא נרדי, "תל אביב תחייב בנייה ירוקה ברמה גבוהה יותר – והעלות תגולגל לרוכשים" (22.2.2022). קישור
- עיריית תל אביב-יפו, תוכנית מתאר מקומית תא/9144 (מהדורה ראשונה אושרה 10.5.2022; מהדורה שנייה 16.3.2023).
- ynet, אסף שמואלי, "לנצל את גשמי הזעף לחקלאות? 'לא משתלם'" (24.12.2008) – הערכת רשות המים על היקף הנגר העילי האבוד מדי שנה; הנתון לא עודכן רשמית מאז. קישור
- מכון התקנים הישראלי, ת"י 5281 – תקן הבנייה הירוקה, בתוקף מחייב על בקשות היתר חדשות מ-1.3.2022.